כשאנחנו נותנים לתווית לנהל אותנו – אנחנו מפסיקים לראות בני אדם.
מאמר אישי על רגעים של חוסר שליטה, תוויות רפואיות, והבחירה לצמוח מתוך קושי ולחזור לאנושי.
מאמר אישי על רגעים של חוסר שליטה, תוויות רפואיות, והבחירה לצמוח מתוך קושי ולחזור לאנושי.
זהו מאמר המשך למאמר הקודם “מה קורה כשמוות, פירוק ויצירה נפגשים”. אם עדיין לא קראתם אותו, מומלץ להתחיל שם. אחרי
החיים סביבי המשיכו כרגיל. אנשים הלכו לעבודה, בנו, התקדמו, תכננו. ורק אני הרגשתי שאני מתנתק מהעלילה. כאילו הסרט ממשיך לרוץ
מסע רגשי עם לוחמים מילואימניקים - חפ"ק צנחנים: עבודה טיפולית שמחברת בין טראומה, חוסן וקשר אנושי דרך מעגלי אינטליגנציה רגשית.
יש רגעים בחיים שבהם אתה קולט שהחיים לימדו אותך שיעור, עוד הרבה לפני שידעת לקרוא לו בשם. הבנתי את זה
"כואב לי בלב." כמה אומץ צריך כדי שלוחם יגיד משפט כזה בתחילת טיפול. מאחורינו יותר משנתיים שצילקו את כולנו, אבל
לפעמים החיים מלמדים אותנו שיעור על אהבה דווקא במקומות הכי פחות צפויים – במגרש, ביציע, בתוך ההמון. כשיצאתי עם דולב, הבן
יש שיעורים שלא נלמדים בכיתה. הם נחרטים בלב, וממשיכים ללוות אותך שנים אחר כך – לפעמים עד קצות העולם.
זוג סנדלים תנ"כיות, ג'ינס קצר, חולצת טריקו פשוטה, ושקית נייר ביד. לא היה פקס, לא מכונת צילום, לא אימייל –

