מכירים את זה שאתם קופצים מרעש של אופנוע מאיץ ומתלבטים לשבריר שנייה אם לרוץ לממ"ד? אתם לא לבד. אני גר ליד צומת מרכזית, ומאז ה-7 באוקטובר כל אופנוע כזה מקפיץ בניין שלם משלווה.
בימים האלה יש אולי הפסקת אש בחוץ, אבל בתוכנו השקט עוד לא באמת הגיע. רבים מאיתנו מרגישים תשישות עמוקה, והמתח עדיין שם – כי חוסר הוודאות לא נעלם. "כן הסכם, לא הסכם", "מתי חוזרים ללחימה" – הקרקע עדיין לא יציבה.
הגוף לא עובר למצב "רגוע" רק כי המציאות השתנתה.

חשוב להבין: המערכת שלנו נשארת בכוננות.

אחרי תקופה ממושכת של דריכות, אזעקות וחוסר שינה, מערכת העצבים לא "מתכבה" ברגע. זה מנגנון הגנה ביולוגי. גם כשהאיום נחלש, הגוף מחזיק רמות גבוהות של סטרס. זה יכול להתבטא בעייפות, בקושי להתרכז, בעצבנות ולעיתים דווקא בתחושה של קהות או ריחוק. אחרי תקופה שבה הגוף עבד כל כך קשה כדי לשמור עלינו, לפעמים פשוט לוקח לו זמן להרגיש שוב בטוח.

הנורה האדומה שלי הגיעה ממקום מפתיע.

אחרי יום טיפולים במילואימניקים באחד הבסיסים, מצאתי את עצמי בסופר קונה כמות ממתקים שבכלל לא מאפיינת אותי. בדרך כלל אני נמנע מזה, כי אני יודע שזו נקודת התורפה שלי. רק אחרי יומיים, כשסיפרתי לבת שלי על כאבים בשכמה ותשישות, נפל לי האסימון: אני חייב לעצור ולהקשיב.
חזרתי לדור המטפל שלי. שם הבנתי שהגוף שלי מאותת לי לעצור ולהקשיב. המשכתי לתפקד כרגיל כלפי חוץ, בזמן שבפנים משהו כבר ביקש ממני להוריד הילוך.
אצלי, הצורך במתוק הוא סימן ברור לחוסר איזון. הוא נותן לרגע תחושה שמשהו התמלא — אבל מהר מאוד היא מתפוגגת, ושוב עולה הצורך בעוד. מעגל קטן של הקלה רגעית, נפילה, ועוד מתוק.

גם הילדים שלנו עדיין שם.
הבן שלי, דולב, וחבריו ניצלו את ההפוגה ויצאו לשחק כדורגל כדי לפרוק מתח. אבל לפעמים, מרוב רצון לחזור לחיים, שוכחים שהגוף עוד לא שם. אחרי שעה הוא נקע את הרגל והגיע לארוחת שישי בלי יכולת לדרוך עליה.
אני כמובן לא יכול לדעת מה גרם לנקע. אבל הרגע הזה הזכיר לי כמה מהר אנחנו רוצים לחזור לחיים הרגילים – לפעמים עוד לפני שנתנו לגוף ולנפש זמן לנחות.
גם כשהראש כבר רוצה לרוץ קדימה, כדאי מדי פעם לעצור ולבדוק: מה הגוף שלי מסוגל ומבקש ממני היום?

אז איך חוזרים לשגרה נכון?

1. צעד צעד: לבדוק בכנות – מה באמת יש לי לתת היום?

2. עיגון: להתחיל את היום בנשימה וחיבור לגוף.

3. עיבוד והקשבה: לתת מקום למה שעברנו. לכל אחד מאיתנו מתאימה דרך אחרת לפרוק את המתח שהצטבר:

♦ למי שאוהב לשתף: שיח, כתיבה או פריקה רגשית.

♦ למי שפחות מתחבר למילים: יש גם כלים משלימים שאינם דורשים הרבה דיבור — כמו טיפולי מגע, רייקי, הילינג או תמציות פרחי באך. אלה כלים שאני משלב בעבודתי בהתאם לאדם ולמה שמתאים לו, כחלק ממעטפת של הקשבה ותמיכה.

גם בשטח, במפגשים עם מילואימניקים ולוחמים, אני רואה שלפעמים אפילו מפגש קצר יכול לתת רגע של הקלה – לא כתחליף לתהליך טיפולי כשנדרש כזה, אלא כהזדמנות לעצור, להרגיע מעט את המערכת ולפתוח דלת להמשך.

4. חמלה: להנמיך ציפיות לשלמות. לכל אחד יש קצב שונה ושיטה שונה שמרגיעה אותו.

לטפל בעצמנו זו לא חולשה וזו לא בריחה. זו הדרך היחידה לאסוף כוחות כדי שנוכל לתפקד מתוך מרכז מאוזן. אל תחכו לקריסה – תקשיבו לסימנים הקטנים בדרך.

ומה אצלכם? מה ה"נורה האדומה" שמאותתת לכם שהעומס גדול מדי? (אצלי, כאמור, זה הצורך המוגזם במתוק…). אשמח לשמוע בתגובות, לפעמים רק להוציא את זה עוזר להתחיל לאזן.

לא תמיד צריך לחכות שהגוף יצעק. אפשר להתחיל להקשיב גם כשהוא עדיין רק לוחש.

אולי כבר עכשיו אפשר לקחת נשימה אחת עמוקה, לעצור לרגע ולשאול: מה הגוף שלי מנסה לומר לי היום?

מוזמנים לשתף את הפוסט למי שצריך תזכורת לעצור לרגע ולהקשיב לגוף.

♦♥♦

חנן חיים 
ליווי לצמיחה מתוך משברים

אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי, שינוי וצמיחה,
מתוך הקשבה, כלים רגשיים וניסיון חיים.

המטרה שלי אינה “לתקן” את האדם,
אלא לעזור לו לפגוש את עצמו מחדש,
ולהתחבר לכוח הריפוי שכבר קיים בתוכו.