יש אנשים שלא באמת מסוגלים לראות את מי שמולם. לא מרוע או מחוסר לב, אלא פשוט כי הם מלאים מדי בעצמם – בצרכים, בפגיעות ובמגננות שלהם. במאבק הפנימי הבלתי פוסק למלא את החלל שבהם, לא נותר מקום לאדם אחר.

בשיעור אתמול, הרב לייטמן אמר משפט שנטבע בי:

"חפץ חסד זה כלפיי, שאני לא רוצה כלום. אז אני מסוגל לקלוט חסרונות זרים.
חפץ חסד זה נקרא שאני אטום לפני כולם? אטום לפני כולם זה נקרא על מנת לקבל."

המילים האלו ניסחו עבורי אמת פשוטה ועמוקה: כל עוד אדם עסוק בעצמו, הוא לא פנוי להרגיש אחר. הוא אולי שומע, אך לא קולט; נוכח, אך לא באמת פוגש. הוא יכול לעמוד ממש לצידך, אך עולמו הפנימי כה עמוס עד שאין בו מרחב לכאב, לצורך או ללב של מישהו אחר. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של המושג "על מנת לקבל". לא רק הרצון הפשוט ליהנות, אלא מצב תודעתי שבו האדם כלוא בתוך עצמו. וכשאדם כלוא כך, גם האנשים הקרובים אליו ביותר הופכים עבורו לרקע בלבד.

הילד שלא ראו – והחייל שבחר לראות

את התובנה הזו פגשתי לא מזמן בעיניו של כריס (שם בדוי), חייל בודד שהגיע לטיפול בכאב פיזי באחד מבסיסי צה"ל שבהם התנדבנו. הטיפול הפך מהר מאוד לשיחה חשופה על משקעי העבר שלו:

"מגיל צעיר ליוותה אותי התחושה שלא רואים אותי. אמא הייתה שקועה בעולמה, ועם השנים התחושה הזו רק הלכה והעמיקה. כילד פשוט שתקתי; פחדתי לתת מקום למה שאני מרגיש. רק כשבגרתי אזרתי אומץ וניסיתי לשתף בכאב ובחוויות שלי, אך במקום הקשבה נתקלתי בזלזול ובביקורת. לרגע הרגשתי שמשהו בי לא בסדר, שעצם הניסיון לדבר היה טעות, ואפילו התחרטתי שניסיתי.

בדיעבד הבנתי שלאמא לא הייתה היכולת לקבל ביקורת על תפקודה – לא מתוך רוע, אלא כי אדם שכל כך עסוק במגננה, פשוט לא פנוי לפגוש כאב של אחר. ההבנה הזו הובילה אותי להחלטה לעלות לישראל לבד. היום אני משרת כאן כחייל בודד. למרות המורכבות, דווקא כאן מצאתי חופש: החופש להביע את עצמי וההשלמה עם העובדה שאינני יכול לשנות את אמא. הפסקתי לחכות למה שאולי לא יגיע, ומהמקום הזה – הרבה יותר קל לי."

ללמוד להצטמצם בשקט

המילים של כריס טלטלו אותי. המפגש אתו הזכיר לי שהכאב הזה לגדול לצד אנשים שהיו עסוקים מכדי לראות אותך. אינו רק הסיפור הפרטי שלו, אלא פצע עמוק המשותף לרבים. בשבריר שנייה חזרתי לילדות שלי, לגיל שמונה או תשע. נזכרתי בשנים שבהן הוריי פתחו עסק משפחתי ששאב אותם מבוקר עד לילה. מצאתי את עצמי שעות ארוכות לבד בבית, מטפל באחי הקטן ממני בשבע שנים. מעלינו תמיד ריחפה עננה כבדה: הידיעה שההורים עובדים קשה נורא וסוחבים עולם שלם על כתפיהם. זה היה נכון, אבל בתוך כל זה מה איתי? מה איתנו?

פחדתי להודות שגם לי קשה. שגם אני, למרות היותי ילד, מחזיק בפנים יותר מדי – את הבדידות ואת כובד האחריות שהיה גדול עליי. הפוקוס תמיד נשאר עליהם, על העומס והמאבק שלהם, ואני למדתי בלית ברירה את השיעור הכואב מכול: להצטמצם בשקט, כדי לא להוסיף להם נטל נוסף.

אני לא חושב שמישהו באמת חָשׁ בקושי שלי באותן שנים, מלבד יהודית השכנה, שהפכה למטפלת של אחי. בלב הענק שלה היא הרגישה את הבדידות שלי ופתחה בפניי את ביתה. עם השנים, הגבולות בין המשפחות היטשטשו והפכנו לאחת. לימים יהודית טיפלה גם בבתי הבכורה, דקל, באהבה הדדית ללא גבולות. כך זכתה בצדק לכינוי 'סבתא yia-YIA' עד יומה האחרון. אולי לכן דמותה נשארה חקוקה בליבנו בעוצמה כזו. יש אנשים שכשהם נוכחים – אתה פשוט מרגיש אותם. מרגיש שרואים אותך, שיש מישהו שהלב שלו פתוח מספיק כדי להכיל גם אותך.

לפתח יכולת לצאת מעצמך

בלימודי הקבלה אנו לומדים להפוך את ה"רצון לקבל" ל"רצון להשפיע". במילים פשוטות, זוהי תנועה פנימית שבה אדם לומד לצאת בהדרגה מהמרכז העצמי שלו – מהעיסוק הבלתי פוסק בשאלה איך למלא את עצמו – כדי לפנות מקום לדאגה לאחר. זה לא אומר שהאתגרים והבעיות נעלמים, או שהאדם מפסיק להיות בעל רצונות וצרכים. אבל משהו יסודי בתוכו משתנה: ככל שהוא פחות שקוע בעצמו, כך הוא נעשה פנוי יותר להרגיש את הזולת.

זה בדיוק מה שהרב לייטמן תיאר: דווקא כשאני "לא רוצה כלום" לעצמי – לא במובן שאין לי רצונות, אלא במובן שאינני משועבד למילוי העצמי שלי – רק אז אני מסוגל לקלוט מישהו אחר באמת.

חשבו למשל על הסבתא הדאגנית וטובת הלב, שמשקיעה את כל מרצה במשפחה. היא פועלת כך לא כי חייה מושלמים, אלא כי היציאה מעצמה מעניקה לה כוח חדש. הבעיות שלה עודן קיימות, אך הן אינן תופסות את כל המרחב. היא כבר לא חיה בתוך בועה. כשהיא מפנה מקום לאחרים – היא מגלה שגם אחרים מחזיקים אותה.

אולי זה כל ההבדל בין אטימות לבין אהבה. אטימות אינה תמיד חוסר לב; לפעמים היא פשוט אדם שמלא מדי בעצמו. ואהבה? אהבה מתחילה במקום שבו אדם מוכן להתרוקן קצת מעצמו, כדי שמישהו אחר יוכל סוף סוף להיכנס.

אך אולי השאלה העמוקה באמת היא לא רק מדוע אנשים מסוימים לא הצליחו לראות אותנו, אלא מה קורה לנו בעקבות זאת.
מה ילד עושה עם כאב כזה?
מה סוחב אתו אדם בוגר מתוך חוויה מתמשכת של חוסר נראות?
ואיך, לאט לאט, הכאב הזה הופך לחומות, להגנות, ולפעמים גם לאותה אטימות שממנה כל כך נפגענו בעצמנו?

על זה, אולי, נצטרך לדבר במאמר הבא.

♦♥♦
התמונה נוצרה באמצעות AI כדי להמחיש את הרגע שתיארתי בפוסט, והיא אינה צילום אמיתי.