אחת האהבות הגדולות של ילדותי הייתה לבקר את קרובי המשפחה במושב בית יצחק. הזיכרון הכי חי שלי מאז הוא איסוף הביצים בלול: חוויה פשוטה, גולמית ומלאת חיים. הריח המובהק של המושב, האדמה תחת הרגליים, הקרקורים והתנועה הבלתי פוסקת של התרנגולות.
שנים אחר כך, כשחזרתי להיכנס ללולים בתקופת הלימודים בכפר הירוק, הבנתי משהו חדש. מי שנכנס פעם ללול יודע בדיוק על מה אני מדבר: ברגע שכף רגלך דורכת בפנים – השקט מופר. הלול כולו מתעורר בבת אחת; קרקורים מכל עבר, תנועה תזזיתית, בהלה ולחץ. תמיד יש גם את ה"נועזות" שמתקרבות אליך בטרוניה, כאילו באת לפלוש לממלכה שלהן.
יש ברגע הזה משהו כמעט מצחיק, אבל גם מאוד מדויק. אתה עומד שם, מבין שאתה בסך הכול אדם שנכנס ללול, אבל מבחינתן – הרגע חוללת אירוע דרמטי ומשנה סדרי עולם.
שלוש דרכים להגיב לקרקור: על אגו, זלזול והאפשרות השלישית
השבוע, באחד משיעורי הבוקר, שמעתי את הרב ד"ר מיכאל לייטמן מביא דוגמה שכתב הרב"ש.
היא מיד החזירה אותי לאותם לולים מהילדות.
המשל היה פשוט: אדם נכנס ללול, וכל התרנגולות מתחילות לקרקר עליו בזעם.
אם האדם תופס את עצמו בדרגת התרנגולות – הוא נעלב, מתרגז ונגרר למאבק. ה"אגו" הפנימי לוחש לו: "איך הן מעזות להתנהג אליי ככה?".
אם הוא מרגיש קצת מעליהן – הוא אולי יזלזל בהן או ינסה להשתיק אותן בכוח, רק כדי להוכיח מי כאן בעל הבית.
אבל קיימת גם אפשרות שלישית – נקייה ומאוזנת הרבה יותר. זו האפשרות לא להיפגע, ובו בזמן גם לא להתנשא. פשוט להבין שהאדם שמולי פועל מתוך המקום שבו הוא נמצא; מתוך הכאב, הפחד, חוסר הביטחון או ההרגלים שלו. זה לא אומר שאני חייב להסכים אתו או להישאר במקום שמקטין אותי, אבל זה כן אומר שאני לא נותן לו לנהל את המרכז הפנימי שלי.
כי החיים עצמם הם לא רק מה שקורה לנו, הם בעיקר איך אנחנו מגיבים למה שקורה לנו. וזו בעיניי עבודה גדולה.
האם כל ביקורת עתידה להפיל אותי? אולי כל עקיצה קטנה תטלטל את עולמי? ומה לגבי אדם שלא רואה אותי נכון – האם הוא מקבל ממני רשות להגדיר מי אני?
השאיפה היא ללמוד, צעד אחר צעד, להישאר יציב. לכבד את הסביבה בלי להיבלע בתוכה; להקשיב לקולות שמנסים להקטין, אך לא לאפשר להם לחדור; להסתדר עם אנשים, מבלי לאבד את עצמי בדרך.
מהלול ישר למיטת הטיפולים: הדימוי ששינה את המבט של יוסי
כהרגלי, כשמשהו נוגע בי באמת, אני מיד מחפש איך להעביר אותו הלאה. את התובנה הזו לקחתי איתי למפגש עם יוסי (שם בדוי), לוחם מילואים שטיפלתי השבוע באחד הבסיסים בעוטף. יוסי שיתף אותי בכאב: "קשה לי עם עצמי כשאני סופג ביקורת מהסביבה. אני מרגיש שמנסים להקטין אותי, ולא מצליח למנוע מזה לחלחל פנימה".
הקשבתי לו, ומיד עלתה לנגד עיניי תמונת הלול. אמרתי לו: "תדמיין שאתה נכנס ללול תרנגולים. כולן מקרקרות סביבך – חלקן נבהלות, חלקן מתקרבות, והרוב מרעישות. השאלה היא לא כמה הן מקרקרות, אלא האם אתה שוכח מי אתה רק בגלל הרעש שלהן? בשבריר שנייה קלטתי חיוך קל, המבט השתנה. לפעמים דימוי פשוט פותח דלת שהסברים ארוכים לא מצליחים אפילו לדגדג.
העבודה האמיתית: להיזכר שזה הרעש שלהם, לא הזהות שלנו
אנחנו עוד ניכנס פעמים רבות ל"לולים" כאלה בחיים: מקומות רועשים, אנשים טעונים, סביבות שאינן מפרגנות. בכל פעם כזו נפתח חלון הזדמנות קטן לבדוק: האם אני נשאב לתוך הקרקור או נשאר מחובר לעצמי? מעניין יהיה לגלות אם אני מגיב מתוך פגיעה, מתוך התנשאות, או מתוך הבנה עמוקה.
אדם שמכיר בערכו באמת לא זקוק להקטנת אחרים, וגם לא נשבר כשאחרים מנסים להקטין אותו. העבודה שלנו היא פשוט להיזכר, ובמהירות המרבית: זה הרעש שלהם – זו לא הזהות שלי.
חנן חיים
ליווי לצמיחה מתוך משברים
אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי, שינוי וצמיחה,
מתוך הקשבה, כלים רגשיים וניסיון חיים.
המטרה שלי אינה “לתקן” את האדם,
אלא לעזור לו לפגוש את עצמו מחדש,
ולהתחבר לכוח הריפוי שכבר קיים בתוכו.
