כל הפוסטים בכללי

יום שישי בין הערביים קצת לפני כניסת השבת, גרמניה העיר היידלברג כבשה אותי בקסמה מייד. ירדנו מהמבצר דרך המדרחוב בעיר

הפנים מכוונים לקראת גיל 30 שוב שירות מילואים. לכאורה איזה כיף שינוי שגרה התנתקות מהחיים הרגילים. עבורי בכל פעם זה

מה זה אומר להיות תַּרְנְגוֹלִי? זה להיות פשוט, לדבר זה עם זה באותה השפה. לנפח חזה בשירת התקווה, לפחד בבום

גם אני לא אוהב אותו בלשון המעטה, יש בו הרבה צדדים שמעוררים בי המון התנגדויות. כל הרעש סביבו הצליח להשפיע

הייתי בציפייה כל השבוע רק לראות אותה במסיבות בסופ"ש. אהבתי להסתכל עליה, לשמוע את הקול שלה הצחוק המתגלגל, ההליכה המייחדת

אתה תעבור בעמק הדחייה, ותחייה בארץ ערפילי הבוקר. אתה תמצא את ביתך. אך הוא לא יהיה היכן שהיה... סיימתי את

על פניו זה נראה קצת הזוי שהאדם בנוי מראש באופן כזה שהוא לא יכיר את עצמו, את מה שטמון בתוכו,

אפשר לחיות בטוקיו בין 38 מיליון אנשים ועדיין להרגיש לבד. אנשים רבים חיים ביחד ועדיין מרגישים לבד. למעשה רוב אוכלוסיית

לובש חולצת פסים צבעונית על גופיה לבנה, מכנסי חאקי קצרים סנדלים תנכיות וילה יורד לפגוש את החברים בשכונה. רחוב הרב

קם לעוד יום חדש. שמש "משקרת" קר נורא. המחשבה נודדת בין מה שעברתי אתמול לבין תכנון המחר. לפעמים עוד יום