כל הפוסטים בתסכול

זהו זה התקבלתי לברנז'ה! שלוש שנים אני חולף לידם ומרגיש כמו צל מהלך. אף אחד לא מישיר מבט, לא ממצמץ,

אומנם נחתתי בגופי אך הרגשתי שאני ממש לא כאן. חצי שנה בחו"ל והחוויה המטורפת פעמה בי תקופה ארוכה. איזו תמונה,

שנים פינטזנו על החיים המסתתרים מעבר ליבשות ויַּמִּים. מרדף אינסופי אחרי האושר הנכסף. עברנו מנהרות אפלות, כבשנו יעדים. הזמן חמק

אתה תעבור בעמק הדחייה, ותחייה בארץ ערפילי הבוקר. אתה תמצא את ביתך. אך הוא לא יהיה היכן שהיה... סיימתי את

על פניו זה נראה קצת הזוי שהאדם בנוי מראש באופן כזה שהוא לא יכיר את עצמו, את מה שטמון בתוכו,

קם לעוד יום חדש. שמש "משקרת" קר נורא. המחשבה נודדת בין מה שעברתי אתמול לבין תכנון המחר. לפעמים עוד יום

בלבול, חוסר כלים מתאימים לחברה הצעירים, והם לא רק שלהם הם גם שלנו הורים לאותם חברה צעירים בהתמודדות עם החיים

שנים לא קיבלתי את דרכו המיוחדת. שפטתי, ביקרתי, בעיקר כעסתי עליו. לא יכולתי לעבד את הכעס מלבד גוש בלב שהכביד

מרצדס S class בצבע שמפנייה בוהקת ביופיה חנתה במקום השמור רק לכבודה. הדלת נפתחה גבר גבוה מבנה גוף שרירי יחסית

ביום אחד זה קרה, מתפרקת המשפחה ויוצאת לדרך חדשה. הפכתי מאבא 24/7 לאבא של הסדרי ראיה. הכאב חד הלב נשבר.