יש רגעים בחיים שבהם אתה קולט שהחיים לימדו אותך שיעור, עוד הרבה לפני שידעת לקרוא לו בשם.
הבנתי את זה רק שנים אחר כך, כשנזכרתי איך נראתה הילדות שלי בתוך “שבט סרן/טרן/טל”.
שבט גדול, אוהב, מלא חיים, שנוהל ביד רמה ובחום אינסופי על-ידי סבתא רבקה “מהמאיה”.
אבא שלי היה האמצעי בין שבעת ילדי משפחתו. כילד, לא באמת הבנתי לאיזו מתנה של
חיבור, אחדות ובטחון זכינו ביניהם.
התחושה שאתה חלק משלם אוהב גדול וחם שמקיף ומחבק אותך לתוכו .
החיבור ביניהם היה כזה חזק, שהתפתח עם השנים לעסקים משותפים שהקימו יחד.
הכול בזכות הלב, מכוח האחדות.
ואני?
אהבתי את הכינוסים המשפחתיים יותר מהכול.
אהבה, צחוקים, רעש טוב. לפעמים גם ויכוחים
אבל אותם, בחכמת לבם, קיימו רק בין האחים בדלתיים סגורות.
אנחנו הילדים הרגשנו את הדריכות רק דרך טלפונים אינסופיים בין הגיסות.
אבל הדם, נשאר דם.
והבית, נשאר בית.
עם השנים השבט גדל והתפשט, והמפגשים עברו מהסלון לפארקים. כמות הילדים כבר לא התאימה לדירה של אף אחד.
ואז הגיע משהו שלא ציפיתי ובודאי לא ייחלתי לו.
ככל שהזמן חלף, התרחקנו. לאט-לאט התנתקתי מהשבט שלי.
וכך כולנו.
בלי ריב, בלי דרמה. פשוט חיים שמושכים כל אחד לכיוונים אחרים.
ופתאום המשפחה שהייתה גאוותנו ועוצמת רוחנו, הפכה לזיכרון רחוק.
כשהמשפחה לא מתפרקת… אבל הלב מתרחק
רק כשנכנסתי ללימוד הקבלה הבנתי מה קרה.
יש אגו אישי ויש אגו כללי, של החברה כולה.
והאגו הזה גדל.
שנה אחרי שנה הוא אוכל חלקות טובות, מרחיק באין ספור דרכיו, מפורר קשרים, מפרק משפחות.
נסגרים בדלת אמות.
היום אנחנו נפגשים פיזית כמעט רק באירועים עצובים.
באירועים שמחים, כל משפחה נשארת בתוך המעגל המצומצם שלה.
ברשתות החברתיות אנחנו עדיין ‘מחוברים’, מפרגנים בלייק תגובה בעיקר מתעדכנים. אבל זה כבר קשר מרחוק, לא באמת חיבור.
והכי כואב לי שגם במשפחה הגרעינית שלי אני מרגיש את אותו כוח פירוד.
האגו שמנסה להכתיב את הטון, להדליק אש, למשוך תשומת לב.
ואני שם, מכבה שריפות, טורף אנרגיה, רק כדי להחזיר קצת שלווה.
מסביר ושם אלומת אור על הרווח שמצופה להם מזה שיתעלו על האגו ושיהיו מקושרים לאחרים.
איך זה שאנחנו שוכחים כמה טוב ונעים לנו החיבור ועד כמה בידינו להשיגו ובידנו לשמור עליו עבור כולם?
והאמת? זה לא רק אצלנו. זה בכל מקום.
אני לא צריך לצאת מהבית כדי לראות את זה.
מספיקה הודעה אחת בוואצאפ של הבניין:
וילונות לובי מלוכלכים, צואה של כלב, דייר אחד "שמתפוצץ" על השני.
הכול מיד הופך לדיון רעיל, ביקורתי, מפלג.
מסר של הרב לייטמן
כשאנחנו מפורדים מבפנים –
העולם מרגיש את זה.
לפעמים בלי להבין למה, בלי היגיון, בלי הסבר.
וכשאנחנו מחוברים –
זה מקרין החוצה.
זה מחלחל.
זה משפיע.
לא דרך הסברה.
ודרך פוליטיקה.
לא דרך מאמרי דעות.
אלא דרך מי שאנחנו מבפנים.
אם נתחיל לתקן את החיבור בינינו – אפילו רק בתוך המשפחה – העולם כולו ירגיש.
ואם נמשיך להתרחק – העולם ימשיך להרגיש יותר ויותר רע.
זה נשמע גדול, אבל זה מתחיל הכי קטן שיש:
בחיבוק.
בכבוד.
בהורדת אגו.
בקצת פחות "אני", וקצת יותר "אנחנו".
האמת הפשוטה:
העולם לא יירגע אם אנחנו לא נירגע.
העולם לא יתחבר אם אנחנו לא נתחבר.
והעולם לא ישתנה – אם אנחנו לא נשתנה.
הכול מתחיל בבית.
בשבט.
במשפחה.
וכשאנחנו עושים שלום קטן בינינו –
אנחנו מזיזים משהו גדול בכל האנושות.
