כל הפוסטים בשינוי דפוסי חשיבה

מי שהכיר מקרוב את אמי ז"ל זכה לפינוקים מהגסטרונומית מספר אחת! אמא היתה ניצולת שואה, האוכל היווה עבורה מרכז הבית,

הרחק מאור הזרקורים, בג'ינס נעלי בית וחולצה משובצת. הוא משאיר מאחוריו את החליפה האפורה, חולצה לבנה מכופתרת והעניבה הכחולה. שעה

"אבא נגמרה הפטינה", כאשר הגוזלית שלי מבקשת אני ישר עובר לדום. מיהרתי לסופר ליקטתי על הדרך כמה מצרכים והגעתי ליעד

סוף סוף הבנתי שאני לא חייזר, חריג מכולם ושכמוני ישנם עוד המונים. פעם היו פחות כמונו או שפשוט לא הבחינו

שתיים לפנות בוקר, כל העולם חוגג את ערב השנה האזרחית החדשה, בחוץ גשם זלעפות סופות רעמים וברקים, קור מקפיא. ואני,

כבן לאם ניצולת שואה מרכז הבית תמיד סבב סביב אוכל. כך שלכל חג היו המאכלים המאפיינים אותו, להם המתנתי בציפייה

מעולם לא הוזמנתי לשתות אתה כוס תה, למרות שאני פריק של תה ארל גריי בריטי מסורתי. לא שוחחנו או נפגשנו

אמצע אוגוסט, שיא החום והלחות, כולם כבר מותשים מהחופש הגדול. אמי ז"ל הייתה מתחילה לעורר את השאלה שהעלתה בנו כל

״רציתי למות, לא יכולתי לשאת את המצב. הבית התפרק, אמא ניסתה לנתק אותי מאבא. בז'רגון מקצועי זה נקרא ניכור הורי.

ארגנו בחלל החדר שולחן וסביבו כסאות. הגדרנו אותו -"מדינת העצמי". הסברנו שזהו משחק בו נתנהל על פי חוקים מאוד מיוחדים.