כל הפוסטים בשינוי דפוסי חשיבה

"אבא נגמרה הפטינה", כאשר הגוזלית שלי מבקשת אני ישר עובר לדום. מיהרתי לסופר ליקטתי על הדרך כמה מצרכים והגעתי ליעד

לפעמים דווקא המקום שבו הרגשנו חריגים,מתביישים או לא מובנים —הוא המקום שממנו מתחיל הריפוי. עבורי, הכתיבה הפכה עם השניםלא רק

שתיים לפנות בוקר, כל העולם חוגג את ערב השנה האזרחית החדשה, בחוץ גשם זלעפות סופות רעמים וברקים, קור מקפיא. ואני,

כבן לאם ניצולת שואה מרכז הבית תמיד סבב סביב אוכל. כך שלכל חג היו המאכלים המאפיינים אותו, להם המתנתי בציפייה

מעולם לא הוזמנתי לשתות אתה כוס תה, למרות שאני פריק של תה ארל גריי בריטי מסורתי. לא שוחחנו או נפגשנו

אמצע אוגוסט, שיא החום והלחות, כולם כבר מותשים מהחופש הגדול. אמי ז"ל הייתה מתחילה לעורר את השאלה שהעלתה בנו כל

״רציתי למות, לא יכולתי לשאת את המצב. הבית התפרק, אמא ניסתה לנתק אותי מאבא. בז'רגון מקצועי זה נקרא ניכור הורי.

ארגנו בחלל החדר שולחן וסביבו כסאות. הגדרנו אותו -"מדינת העצמי". הסברנו שזהו משחק בו נתנהל על פי חוקים מאוד מיוחדים.

הכרנו במכבי צעיר. כיתה ז' לבושים חאקי ועניבה כחולה פס לבן. הוא היה בדיוק הפוך ממני בתכונותיו, מה שעורר בי

גדלנו שבט, הם היו 7 אחים ואחיות. הרבה בני דודים חלקם קרובים יותר חלקם המרחק הפיזי או הפרש הגילים הובילו