בית ערבי של עמידר, בשורת הבתים האחרונה ברחוב כ"ב ברמלה.
אבא היה יוצא ביום ראשון לפנות בוקר עם משאית ה-Volvo לעבודה, וחוזר הביתה רק ביום שישי, רגע לפני כניסת שבת.
אמא, עקרת בית, גידלה אותי.
ביקרנו המון אצל סבא וסבתא וקרובי משפחה. טלפון לא היה, פשוט מגיעים – בלי התראה – ומתארחים. ואני? חגגתי.
במבט לאחור, אלו היו השנים שבהן נבנה בי קשר עמוק עם אמא, ותחושת שייכות למשפחה רחבה – קשר שליווה אותי מאז ולתמיד.

החיים היו תותים.
כשהייתי בן שבע בערך נולד אחי הקטן – והייתי בעננים.
שנתיים-שלוש אחר כך, ההורים פתחו גלידריה – ושם התחילה תפנית דרמטית בעלילה.
אם קודם בקושי זכיתי לזמן עם אבא, עכשיו גם אמא נעלמה לי אל תוך העבודה בגלידריה.
מצאתי את עצמי בן שמונה-תשע, בבית, שומר על אחי הקטן ימים ולילות. בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי משחקים – אפילו טלפון קווי עדיין לא היה.

עברו כמה שנים עד שהתחלנו ליהנות מפירות ההשקעה בגלידריה, אבל המחיר הרגשי ששילמנו היה כבד.
הפיצוי שלי היה אוכל.
עליתי במשקל בצורה קיצונית, וסבלתי מבדידות קשה.
∴ ∴ ∴

"זה אסון, גדל כאן דור שלמעלה מ 50% ממנו מאובחנים בדיכאון"

לפני זמן מה (מרץ 2023) נתקלתי בכותרת שלא עזבה אותי:
"זה אסון – גדל כאן דור שלמעלה מ-50% ממנו מאובחן בדיכאון".

המשפט הזה ניער בי צלקות ישנות, זיכרונות מודחקים מהילדות.
כך בעצם נולד המאמר הזה.

מנכ"לית המועצה לשלום הילד, עו"ד ורד וינדמן, אמרה על הדוח השנתי:
"הדוח הזה צריך להדהד באוזניהם של מקבלי ההחלטות כולם, כשעון מעורר שלא ניתן לכבות. מה שלא יזכה לתיקון היום – יחרוץ את דין המחר. אסור שהמספרים האלה ייעלמו בתוך השיח הפוליטי".

בתוכנית מבט פנימי, ממליץ הרב ד"ר מיכאל לייטמן לבדוק לעומק את שורש הדיכאון – במיוחד בקרב הדור הצעיר.
לדבריו, החיים הפשוטים של פעם הקרינו עלינו כילדים שמחה וביטחון.
היום, למרות כל השפע – חוגים, משחקים, אפשרויות שהילדים כביכול "מפוצים"– משהו מהותי חסר.

כפי שהוא מסביר:
"מה שחסר לילדים היום זה לא עוד אטרקציה או פינוק. חסרה להם אהבה. חסרה להם קרבה. חסר להם הקשר הפשוט, האנושי, זה שאנחנו פעם זכינו לו – עם הורים, משפחה, שכנים, עם."

חיים בתוך בועה

היום כל אחד חי בבועה. חדר נפרד, מסך אישי, עולם פרטי.
וההורים – עסוקים, ממהרים, מנסים לעמוד בקצב החיים ובסטנדרטים החברתיים המטורפים.

במשפחות שלא עומדות בקצב – הילדים נשארים מאחור. מרגישים חריגים, מנוכרים.
הורים רבים, בלי לשים לב, מזניחים את המהות:
את הקשר.

צריך לעצור רגע.
ליצור הרגלים חדשים: לעבוד פחות, להקדיש זמן לילדים, להפוך את הבית למרכז חיים ולא לתחנת מעבר.

לצערי, אצל רובנו הקשר המשפחתי הפך לרדוד.
הילדים נמצאים במסגרות עד שעות מאוחרות.
ההורים מותשים, לא באמת פנויים.
וכל אחד – בענייניו.
הקשר הפנימי מתמוסס.
ומתחת לפני השטח – מצטברים כעסים, תסכולים, זעם, דיכאון.
גם מיטב המטפלים לא תמיד מצליחים לגעת בזה.

ואז באות ה"תוויות".
ילד שמתקשה – מתויג.
מוקצה לו טיפול, ולעיתים גם תרופות – שלא פעם רק מעמיקות את הפצע.

"הסינר" שהציל את המשפחה

אני יודע את זה מקרוב.
הקושי שחוויתי בילדות הפך אותי לרגיש במיוחד למצוקה של ילדי – כשעברנו יחד תהליך גירושין.
הייתי נחוש לא לוותר.
למרות כל הקשיים – תמיד הייתי שם פיזית, בימי הסדרי הראייה.

הטבעתי מונח – "לובש סינר" – כשהם מגיעים, אני שם.
מכין, שומע, נמצא.

אותו "סינר" – הנוכחות ההורית שלי – הפך לעוגן.
יציבות.
משהו שאין לו ערך כספי, רק ערך רגשי – עצום.

והיום – הילדים יודעים את זה. מרגישים את זה. זוכרים את זה.
גם כשהכול מסביב סער – הם ידעו שיש להם מקום בטוח.

∴ ∴ ∴
לפני כמה שבועות הכרתי את מוחמד, אח מוסמך בבית החולים שניידר, במחלקה האונקולוגית לילדים.
אחד מתפקידיו הוא להסיח את דעתם של ילדים בטיפולים הקשים.

הוא סיפר לי על אוריאל – ילד קטן, גיבור.
באחד הטיפולים, שאל אותו מוחמד:
"מה המקום שאתה הכי אוהב בעולם?"
ואוריאל ענה:
"הבית שלי."

הוא המשיך:
"יש נקודה במדרגות שמאפשרת לי לדעת כשמישהו עולה – במיוחד אבא. הוא היחיד שמרעיש. אבא עובד עד מאוחר, אבל אם אני משאיר אור – הוא תמיד נכנס לכמה דקות. אני אומר לו שאני ער כי אני מצייר, אבל בעצם אני רק רוצה לראות אותו.
כשאבא יוצא – אני עדיין מריח את הבושם שלו. זה מריח כמו אבא.
וזה גורם לי להרגיש… בטוח."

ילד שיודע שהבית שלו מריח כמו אבא – זה ילד שיש לו עוגן.
בסוף, כל מה שילדים רוצים – זו הנוכחות שלנו.
לא מסכים, לא ממתקים, לא חוגים – פשוט אנחנו.

נוכחות הורית היא התרופה הכי עמוקה לדור הכואב הזה.
אולי אנחנו לא יכולים לתקן את כל מה שמקולקל –
אבל כל אחד יכול להתחיל מהבית.
ללבוש את הסינר.
ולחבק – באמת.