שמונה וחצי בבוקר. קופצת הודעה בוואטסאפ: "אתה יכול להיות באזור השרון בשעה 10:00?"
האגו מיד קפץ: מה אני, סופרמן?
מה עוד שכבר קבעתי פגישה בין תשע לעשר.
כמעט שלחתי הודעה שאני לא יכול.
אבל באותה שנייה נולדה מחשבה קצת יותר פרקטית: "יכול ב־11:00."
"מעולה. דבר עם אלכס" –  שם בדוי.
באותו בוקר מצאתי את עצמי מעניק טיפול למילואימניקים בקצב שלא הכרתי קודם.

בדיעבד, מזל שנסעתי.

כשהגעתי הייתי המטפל היחיד במקום. חלפה מעל שעה עד שהצטרף מטפל נוסף.
מולי עמדו עשרות חיילים שממתינים.
בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי עובד בשיטת "הסלמי": 15 דקות לכל אחד.
"אתם קובעים לי את הזמנים", אמרתי.

ובתוך הראש כבר התחיל השיח שלי עם עצמי: מה כבר אני יכול לתרום לאדם ב־15 דקות של טיפול?
אבל זרמתי. עם בודדים אפילו "גנבתי" עוד דקה או שתיים.

ולאט־לאט הבנתי משהו.

טיפול במילואימניקים – גם 15 דקות יכולות להיות משמעותי
לא כתחליף לטיפול, אלא כעזרה ראשונה רגשית בתוך יום עמוס בשטח.

לא לפתור את הכול.
אין צורך לפתוח עכשיו סיפור חיים שלם.
ובטח שלא לפרק טראומה ולנסות לחבר אותה מחדש.
אבל כן לעצור לרגע. להרגיע מעט את הגוף. לתת לאדם שמולי להרגיש שרואים אותו.
ולפעמים – לתת לו קצת כוח להמשך הדרך.

לפעמים דווקא ה"סבבה" מדליק אצלי נורה

האחרון שסגר את המרתון היה דוד – שם בדוי.
צעיר בשנות העשרים לחייו. נשכב על השולחן (מיטת הטיפולים בשפה מקצועית).
הגוף נראה משוחרר, השרירים רפויים. "אצלי הכול סבבה", הוא אמר.

ושוב עלתה בי אותה השאלה: מה כבר אני יכול לתת למישהו שאומר לי שהכול בסדר?
אצל רבים מהחיילים שפגשתי באותו יום הרגשתי עומס עצום שנמצא מתחת לפני השטח.

הגוף חזר. החיים ממשיכים.
אבל לא תמיד הנפש כבר הספיקה להגיע הביתה.

אצל דוד הרגשתי שיש עוד משהו. "לגעת? לא לגעת בכאב?"
שבריר שנייה של שיח פנימי.

זה היה יום שבו מצאתי את עצמי שוב ושוב קופץ ישר לתוך הסיטואציה.

שאלתי בזהירות: "איבדת חברים במהלך המלחמה?"

"כן", הוא ענה כמעט באדישות.

ואז הוסיף: "חברים טובים שלי נשרפו בטבח בפסטיבל נובה."

הפער בין המשפט הקשה לבין האופן השקט שבו הוא נאמר עצר אותי.

לא ניסיתי לאבחן, לא ידעתי מה מתרחש בתוכו ברגע הזה.

רק הרגשתי שיש דברים שעדיין מונחים שם בפנים.

ואולי כרגע הם צריכים להישאר סגורים.

כשהמלחמה מסתיימת לרגע – החיים מתחילים לדבר

מי כבר סופר איזה סבב זה. כמה ימים הם היו "בפנים".
כמה פעמים עזבו עבודה, זוגיות, ילדים, לימודים וחיים שלמים ורצו שוב כדי להגן על הבית של כולנו.

ואז הם חוזרים.
ומעל הראש כבר מרחפת הידיעה שבעוד כמה חודשים אולי יגיע הסבב הבא.
ובתוך כל זה צריך לחזור ל "חיים הרגילים".
עבודה, משפחה. לחשבונות, לזוגיות.
ל לימודים.

זרם החיים פשוט לוקח אותם אתו. ולא תמיד יש פניות לעצור ולשאול:

רגע, מה עבר עליי שם?
ומה מכל זה חזר איתי הביתה?

זו בעיניי אחת המציאויות שאנחנו עדיין לא מדברים עליהן מספיק: היום שאחרי.

יש לוחמים ומשרתי מילואים שחוזרים עם פציעות שאפשר לראות.

ויש דברים שלא רואים מבחוץ.

לפעמים האדם עצמו עדיין אינו מרגיש אותם במלוא העוצמה.

לפעמים דווקא כשהרעש בחוץ נרגע – מתחיל לעלות הרעש שבפנים.

השקט בבית יכול פתאום להרגיש אחר.

יש מי שמסתגר.

אחר מתרחק.

ואחד שממשיך לתפקד כרגיל.

ויש מי שפשוט מקווה שמחר בבוקר יקום – וירגיש שוב כמו פעם.

לפעמים צריך קודם כל מקום לנחות בו

וכאן נכנס עבורי ניו רייז – מרחב בטוח בלב תל אביב לחיילות וחיילים בסדיר ובמילואים שחוו טראומה ופציעה במהלך השירות.

הייחוד של המקום הוא דווקא בנקודת התפר: עוד לפני שהחייל הוכר על ידי משרד הביטחון, או במקרים שבהם המענה הקיים עדיין אינו מספיק. אפשר להגיע, לקבל טיפול ללא עלות, להרגיע מעט את המערכת ולאסוף כוחות לקראת הצעד הבא.

לפעמים לפני הכל צריך מקום לעצור בו.

להרגיע קצת את המערכת.

לקבל יד.

לנשום.

ולאסוף מספיק כוחות כדי להתחיל את הצעד הבא.

לקראת סוף המפגש סיפרתי לדוד על ניו רייז.

אני מדבר אתו ומסביר – ופתאום הוא שולף את הטלפון ונשאב למסך.

ובתוך הראש שלי:

וואלה, אני מדבר ואתה בנייד?!

אחרי כמה רגעים הוא מרים אליי את הראש:

"חנן, אני כבר מלקט מידע על ניו רייז. רוצה להירשם לסבב הבא."

חייכתי.

באותו רגע קיבלתי גם אני תשובה לשאלה שהסתובבה איתי כל אותו היום: מה כבר אפשר לעשות ב־15 דקות?

לפעמים לא הרבה.

אבל לפעמים גם לא צריך הרבה.

לפעמים 15 דקות מספיקות כדי להרגיע מעט.

כדי שמישהו ירגיש שרואים אותו.

כדי לפתוח דלת.

וכדי שאדם יעשה בעצמו את הצעד הבא.

___________________________________________________________________________________

השמות ופרטים מזהים שונו לצורך שמירה על פרטיות המשתתפים.

____________________________________________________________________________________

♦♥♦

חנן חיים 
ליווי לצמיחה מתוך משברים

אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי, שינוי וצמיחה,
מתוך הקשבה, כלים רגשיים וניסיון חיים.

המטרה שלי אינה “לתקן” את האדם,
אלא לעזור לו לפגוש את עצמו מחדש,
ולהתחבר לכוח הריפוי שכבר קיים בתוכו.