זה לא ייאמן.
חוויה כמעט כנגד כל היגיון של אדם בריא.

דרור, חבר שלי, שכבר כתבתי עליו לפני למעלה משנה. להזכירכם, בעל בית ספר לכירופרקטיקה בלונדון, שלא מתייאש וממשיך לדלג בין אנגליה לישראל כדי לטפל במילואימניקים ובמילואימניקיות בכל רחבי הארץ.

כשאנחנו יחד נוצר בינינו כוח מיוחד.

הכוח הזה החזיק אותנו חזק גם אתמול, כדי שלא נסתובב ונברח חזרה הביתה, כשעמדנו בחום ובלחות הנוראים כמעט 45 דקות וחיכינו לכפיר, הרס"ר המדהים, שיבוא לאסוף אותנו עם הטוקטוק והציוד מהצד השני של האגם.

כבר חודשים שאנחנו הופכים למשפחה

כבר חודשים שאנחנו מטפלים בהם במוצבים סביב העוטף.
לאט־לאט הפכנו למשפחה גדולה – גדחה"ן 271, גדוד הנדסה קרבית במילואים.

אתמול זכינו להכיר גם את המשפחה המורחבת.

הם הגיעו עם בנות ובני הזוג, הילדים, הסבים והסבתות ועוד נספחים, לאירוע סיום גדודי שהצבא ארגן כדי להודות להם ולמשפחותיהם על התרומה הענקית – לי, לך ולכולנו – כדי שנוכל להרגיש בבית בביטחון.

רק הבוקר הצלחתי להתחיל לעבד קצת את מה שעבר עלינו שם.

הגענו מיוזעים, הפנים אדומות מהחום. העמדנו שתי מיטות טיפול צמודות מול מצנן ענק, ובלי יותר מדי מילים התחלנו לטפל.

חצי מטר הפרידו בין המצנן אלינו משפחה – הורים לתינוק, יחד עם סבא וסבתא. הילד הקטן לא הרגיש טוב בגלל החום הכבד.
כך עמדו מעל שעה ויותר עד שהילד התאזן.

מסביב רעש כמו בפארק מים עמוס באלפי אנשים.
מוזיקה חזקה מעל הראש שלנו, שניסתה לייצר אווירה מעל ההמולה העצומה.

ובתוך כל זה – דרור ואני מתחילים לטפל.
לשחרר קצת את הגוף.
להרפות שרירים תפוסים.
להוריד מעט מהעומס שנאגר בתוכו אחרי תקופה ארוכה כל כך של מתח רגשי ודריכות.

דרור באמצעות כירופרקטיקה.
אני באמצעות טכניקות של מגע והרגעה, הילינג, רייקי – וקצת מדבר אל הנשמה "הפצועה".

גם בתוך הרעש, הגוף מבקש רגע של שקט

רוב האנשים שטיפלתי בהם אתמול סבלו מחוסר שקט נפשי קיצוני.
כל תזוזה של מישהו לידנו, כל קול פתאומי, מיד הקפיצו את מנגנון הדריכות.
חלקם אפילו לא היו מסוגלים לעצום את העיניים.

ורק אחרי שאמרתי:
"אני כאן עכשיו. אני שומר עליך."

ורק אחרי שהרגישו את המגע ואת האנרגיה המרגיעה שעוברת אליהם, הם הצליחו לאט־לאט לשחרר.
ובתוך כל הכאוס, הרעש, החום והמוזיקה – לרגע אחד פשוט להיות בשקט.
לנשום.
להרפות.

אני מודה על הזכות הקטנה להיות שם עבור אותם בודדים מתוך ים של אנשים, ולעזור להם, אפילו לרגע, להוריד מעט את מפלס המתח שהצטבר בגוף ובנפש.
ואולי בתוך כל מה שאנחנו עוברים בשנים האחרונות, יש כאן גם תזכורת פשוטה:
רק כשאנחנו מאוחדים ועוזרים זה לזה בלי חשבון, מתמסרים כל אחד כפי יכולתו – נוצר משהו גדול יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד.

נוצרת התחושה המדהימה הזאת – שאנחנו משפחה אחת גדולה.
משפחה אחת מאוחדת.
שנה טובה "פלסי סיני" ♥

"האדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות."

ואולי זו גם שאלה שכדאי לקחת איתנו: האם המחשבות שלנו נמצאות במקום שבו היינו רוצים להיות? 🤔