יצאתי מהסדנה בתחושה כבדה. האנרגיה של תשעה באב הייתה נוכחת מאוד בבית המאזן "ניו רייז". שם העברתי סדנה לבניית אינטליגנציה רגשית למילואימניקים המתמודדים עם PTSD ומורכבויות רגשיות נוספות.

בכל פעם מחדש אני פוגש אנשים שונים כל כך זה מזה. כל אחד מגיע מרקע אחר, מסביבה אחרת, תפיסת חיים שונה ומעולם רגשי אישי. נפגשו שם נשואים, רווקים, הורים לילדים, צעירים ומבוגרים. אנשים מעדות שונות ומסיפורי חיים מגוונים.

לעיתים נדמה שרק קסם יכול לחבר בין כל העולמות האלה. בתוכי התפללתי וביקשתי שדווקא מתוך המצוקה הרגשית שכל אחד מהם מתמודד עמה, תיווצר ביניהם קבוצה תומכת ומחבקת. קבוצה שתשיב להם מעט מן הביטחון, ותזכיר להם שגם בתוך הכאב עדיין קיימת תקווה.

הפריים הבודד שלא עוזב אותי

בסיום כל סדנה אני שב הביתה עם פריים אחד — תמונה רגעית שנצרבה בי. אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שזו אינה התמונה השלמה. אינני יודע מה היה הפריים שקדם לה, ואיני יודע מה יהיה הפריים הבא.

באותו ערב, התמונה שנשארה איתי הייתה של תומר (שם בדוי). תומר היה הראשון שקיבל את פניי שהגעתי, והאחרון שליווה את מחשבותיי בדרכי הביתה. כבר מהרגע הראשון יכולתי להרגיש את המאמץ הגדול שהוא עושה רק כדי להיות נוכח.

כשתומר מצא דרך משלו לא להתנתק

שאר המילואימניקים הצטרפו בהדרגה והתחלנו את הסדנה. שמחתי שלמרות הקושי, תומר נשאר עד הסוף. מדי פעם הוא קם וניגש להכנת ארוחה לשבירת הצום. בשלב מסוים הוא יצא מן המעגל והתיישב בצד, ובכל זאת הוא לא התנתק.

הוא נשאר קרוב, הקשיב, שיתף פעולה ועשה מאמץ גדול להישאר חלק מן המפגש. לפעמים אדם אינו מסוגל להשתתף בדרך שתכננו עבורו, אך הוא מוצא דרך משלו להישאר מחובר. גם בכך יש משמעות גדולה.

פחות מ-24 שעות אחר כך: ההפתעה שחיכתה לי בקבלת השבת

למחרת, ביום שישי, הוזמנתי על ידי מוראל לקבלת שבת שנערכה ב־"Station Allenby 104".
פחות מיממה קודם לכן עוד ישבנו בתוך הכובד של תשעה באב. כעת, ביום שישי בין הערביים, צלילי הבוזוקי, המוזיקה והאווירה החמה פתחו את הלב.

שמחתי לפגוש חלק מהמילואימניקים שהשתתפו בסדנה ערב קודם, לצד אנשים נוספים שהכרתי מסדנאות קודמות. ואז הגיעה ההפתעה הגדולה. לקח לי כמה רגעים לעכל את מה שראיתי לנגד עיניי.
מולי עמד תומר זורח ומאושר. הוא היה פתוח, לבבי, חייכן ובאינטראקציה חמה עם כל האנשים סביבו.

ניגשתי אליו לחצתי את ידו. ״תומר, איזה כיף לראות אותך כך״, אמרתי לו. ״זה ממש משמח אותי. אתה נראה אדם אחר.״
הוא חייך והשיב: ״ברור. אני אחרי סדנת אמבטיית קרח וקצת אלכוהול…״

חייכתי. לא ידעתי אם זו אמבטיית הקרח, המוזיקה, האווירה, החברים או פשוט רגע טוב יותר בחייו. אבל זה כבר לא היה חשוב. הבנתי שאני רואה כעת פריים נוסף מתוך עולמו.
יום קודם פגשתי אותו בתוך רגע של קושי גדול. כעת התגלה בפניי חלק אחר ממנו שמח, פתוח, מחובר ומלא חיים.

שני רגעים, שני מצבים, אדם אמיתי אחד

באותו רגע הבנתי איזו מתנה קיבלתי. האדם שאנו פוגשים ברגע קשה אינו מגדיר את כל מי שהוא. זהו רק פריים אחד מתוך סרט שלם.

ביום הראשון לא פגשתי את ״תומר האמיתי״, וביום השני לא פגשתי אדם אחר. פגשתי שני חלקים אמיתיים של אותו אדם. שני מצבים, שתי תמונות, שני רגעים שונים בתוך עולם פנימי רחב הרבה יותר מכפי שיכולתי לראות.

מנגנוני הגנה הם לא חולשה – הם דרך לשרוד

ההבנה הזאת חשובה במיוחד בעבודה עם אנשים המתמודדים עם טראומה ומורכבויות רגשיות. קל מאוד לקבע אדם בתוך התמונה שבה פגשנו אותו לראשונה: אם נראה אותו מסתגר בצד, אנו עלולים לטעות ולחשוב שהוא אדם סגור מטבעו. נרגיש את ההתנגדות ואולי ניקח החלטה רגעית שהוא אינו מעוניין. או נפרש את הריחוק ונחשוב שאין בו רצון לקשר.

אך לעיתים קרובות ההסתגרות אינה זהותו של האדם – היא פשוט מנגנון ההגנה שלו באותו הרגע.

אנשים שחוו טראומה בונים לעיתים סביב עצמם שכבות הגנה. השכבות האלה אינן מעידות על חולשה. הן נבנו כדי להגן עליהם מפני כאב נוסף, אכזבה, חוסר שליטה וחוויות שהם אינם בטוחים שיוכלו לשאת.

לכן, קבוצה חדשה, סדנה לא מוכרת או מפגש עם אנשים זרים עלולים לעורר התנגדות, חשד ורצון להתרחק. האמת היא שכולנו עושים זאת במידה מסוימת. כולנו מחפשים ביטחון בתוך המסגרות שבנינו לעצמנו, ומתקשים לעיתים לצאת מהמוכר אל חוויה חדשה.

אצל אנשים המתמודדים עם PTSD, מנגנוני ההגנה עשויים להיות חזקים בהרבה. הם נבנו מתוך צורך אמיתי לשרוד. לכן, תפקידנו אינו לשבור את ההגנות בכוח, אלא ליצור מרחב בטוח מספיק. מרחב שבו יוכלו, בהדרגה ובקצב שלהם, לבחור לצאת מהן בעצמם.

הקסם של "ניו רייז": מרחב שבו מובנים ללא מילים

בקבלת השבת זכיתי לפגוש משפחה חמה ועוטפת. חלק מהאנשים רקדו לצלילי הבוזוקי, אחרים שוחחו, צחקו והתחברו זה לזה. יכולתי להרגיש כיצד נרקם ביניהם לב משותף.

ב"ניו רייז" נבנית בהדרגה קהילה. זהו לא רק מקום שמגיעים אליו כדי לקבל טיפול, אלא מרחב שבו אנשים יכולים להרגיש שוב:
♦ שייכים ורצויים.
♦ מובנים ללא מילים.
♦ עטופים באנשים שחווים דברים דומים.
זהו מרחב שבו אדם יכול לגלות שהוא אינו היחיד שמתמודד עם פחד, כאב, הסתגרות או חוסר ודאות.

העננה תמיד שם, אבל העתיד נבנה מתוך ה"אנחנו"

העבר תמיד ילווה אותנו והוא אינו נעלם ברגע אחד. לעיתים הוא נמצא ברקע כמו עננה, אך לצד העבר יכול להיבנות גם עתיד חדש.

עתיד זה אינו נשען רק על ההרגלים ומנגנוני ההגנה שהכרנו. הוא נבנה מתוך קשרים חדשים, מתוך תמיכה הדדית ומתוך היכולת של אדם לצאת מעט מעולמו הפרטי ולהתחבר לאנשים אחרים.

כשה "אני והכאב שלי" הופך ללב קבוצתי משותף

באותה קבלת שבת בשישי בין הערביים. יכולתי לראות כיצד עקרונות חכמת המעגל מתממשים באופן טבעי. זה לא קרה באמצעות הסברים או תרגילים, אלא דרך ההקשבה, המוזיקה, השיחות והשמחה המשותפת. נוצר שם לב קבוצתי – לב שאוסף אליו אנשים שונים ומזכיר לכל אחד מהם שהוא אינו לבד.

בכל סדנה אני מנסה להציע אפשרות נוספת. לא הבטחה שהעבר ייעלם או שהכאב יחלוף מיד, אלא אפשרות לעתיד שאינו בנוי רק על ״אני והכאב שלי״, אלא גם על ״אנחנו״.

כאשר אדם מצליח לצאת, אפילו לרגע, מתוך עולמו הסגור ולהיות שם עבור אדם אחר משהו חדש מתחיל להתעורר בו:
♦ הוא מגלה שיש לו עדיין מה לתת.
♦ הרגשה שהוא עדיין משמעותי.
♦ הבנה שהנוכחות שלו יכולה לחזק אדם נוסף.

מתוך הנתינה והחיבור לאחרים, מתעוררים בו כוחות חדשים. רשת הקשרים האנושית חוזרת לחיים, ובתוכה מופיעים מחדש משמעות, ביטחון ותקווה.

השיעור שקיבלתי בעצמי: להניח למה שאני חושב שאני יודע

תודה למוראל על היוזמה המבורכת ועל המרחב החם שיצרה. מרחב שאפשר ללוחמים לפתוח מעט את לבם, לפגוש זה את זה ולחוות רגעים של שמחה ושייכות.
תודה מיוחדת גם לדיה בתי, שבזכותה הצלחתי גם אני להתגבר על ההתנגדות הפנימית שלי ולהגיע לקבלת השבת.

גם אני הגעתי ל"ניו רייז" בפעם הראשונה עם תמונה מסוימת שציירתי בדמיוני, אך בכל מפגש התמונה הזאת התרחבה. פגשתי אנשים המתמודדים עם מצבים מורכבים וקשים הרבה יותר מכפי שדמיינתי.

למדתי שגם אני, בדיוק כמו המשתתפים בסדנה, נדרש לצאת שוב ושוב מאזור הביטחון שלי:
1. להניח לרגע את מה שאני חושב שאני יודע.
2. להקשיב באמת.
3. לְהַרְגִישׁ.
4. לאפשר לתמונה הבאה להתגלות.

התמונה הבאה: להחזיר את האור לחייהם של הלוחמים

חזרתי הביתה WITH פריים חדש. לא עוד תמונה של אדם הסגור בתוך כאבו, אלא תמונה של אדם מחייך, מחובר מוקף בחברים.

החוויה הזו הזכירה לי שוב: לעולם איננו יודעים מה יהיה הפריים הבא בחייו של אדם.
אך כאשר נוצרת סביבו סביבה חמה, מקבלת ותומכת – יש סיכוי גדול שהתמונה הבאה כבר תכיל בתוכה הרבה יותר אור.

♦♥♦
התמונה נוצרה באמצעות AI כדי להמחיש את הרגע שתיארתי בפוסט, והיא אינה צילום אמיתי. תוך שמירה מלאה על פרטיות המשתתפות.