כל הפוסטים של haim

לפעמים דווקא המקום שבו הרגשנו חריגים,מתביישים או לא מובנים —הוא המקום שממנו מתחיל הריפוי. עבורי, הכתיבה הפכה עם השניםלא רק

שתיים לפנות בוקר, כל העולם חוגג את ערב השנה האזרחית החדשה, בחוץ גשם זלעפות סופות רעמים וברקים, קור מקפיא. ואני,

כבן לאם ניצולת שואה מרכז הבית תמיד סבב סביב אוכל. כך שלכל חג היו המאכלים המאפיינים אותו, להם המתנתי בציפייה

בפעם הראשונה שחווית כזו ריקנות קשה היא תפסה אותי בתקופה אותה תיארתי בתחילת המאמר. הייתי עמוק בביצה לא יכולתי להרים

מעולם לא הוזמנתי לשתות אתה כוס תה, למרות שאני פריק של תה ארל גריי בריטי מסורתי. לא שוחחנו או נפגשנו

אמצע אוגוסט, שיא החום והלחות, כולם כבר מותשים מהחופש הגדול. אמי ז"ל הייתה מתחילה לעורר את השאלה שהעלתה בנו כל

״רציתי למות, לא יכולתי לשאת את המצב. הבית התפרק, אמא ניסתה לנתק אותי מאבא. בז'רגון מקצועי זה נקרא ניכור הורי.

הייתי בציפייה כל שבוע לפינה שלנו. לקראת סוף העשור הראשון לשנות ה- 2000 יום שני בערב, נקבע בהסכם הגירושין כיום