כל הפוסטים בכעס

"הוא תקף אותי, הגענו עד לידי אלימות פיזית." וזה אחרי שנים שהוא גונב, משקר, מתחמן. מנצל את זה שנשארנו רק

מבטנו הצטלבו, חיוך מזויף, הרגשתי את המאמץ. יצר דחייה בדיעבד. עברו שבועות, אולי חודשים, אפשר לומר אפילו שנים. עד שנרקמו

בקרוב יתחיל החופש הגדול. מיליוני ילדים בגילאים שונים יצאו לחופשה. ומיליוני זוגות הורים יתחילו את "שנת הלימודים". חודשיים הם יאלצו

הוא רק החל לבנות את עצמו, הוא היה עדיין נער. בתחילת העשור השני לחייו, ילד פלא, שהחיוך שלו כבש לבבות

מתעורר עם קורי שינה בעיניים, למרות שלא הלכתי איתם לישון. מסטול משבוע אכילת מצות, שכבר הספיקו להתכסות במופלטות מתוקות. שש

"צריך להרוג את האשכנזים האלה! מי נתן להם את זכות הבחירה! שילכו ל… " וזה המשיך כך ללא הפסקה. עד

רצה הגורל בלית ברירה באחד הבקרים בשעה 6:30 היה עלי לבצע את אחת המשימות השנואות עלי ביותר. בכל צומת בחיי,

פתאום משום מקום אזעקה. אינסטינקט ראשוני חשבנו הנה שוב תקלה במערכת ההפעלה. שנייה עוברת מפנימים וואלה זה אזעקת אמת. כבדות

הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה. כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר

בכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלה אני מרגיש כעס שמתחיל לטפס מהבטן, עולה ללב עושה "שני מחזורים" מגיע לראש.