מתעורר עם קורי שינה בעיניים, למרות שלא הלכתי איתם לישון.
מסטול משבוע אכילת מצות, שכבר הספיקו להתכסות במופלטות מתוקות.
שש בבוקר מת על המראה של אור ראשון.
רוב האנשים עדיין מכורבלים תחת הפוך החמים,
חלקם מתעוררים לצליל הפעמון.

כהרגלי בקודש ניגש לבלקונה,
רסיסי טיפות מים, עוררו אותי מהערפול.
נבהלתי.
במקום הנוף הפסטורלי של 6:00 בבוקר,
ראיתי רק נוף לבן.

מה אתם הייתם עושים?

כמוני בטוח, ניגשים לנייד ומקליקים.
המראה נדיר,
אחלה תמונה לבוקר טוב לילדים האהובים.
וגם אחלה פוסט לפייסבוק לכם חברים יקרים.
עכשיו #הפולניה_שבי יכולה הייתה להתרווח,
כוס קפה מול נופים לבנים.

חלפו להם הדקות,
אט אט התפוגגה הסמיכות הלבנה שחסמה את הנוף ונמוגה.
כך החלו לבצבץ אותם בתים,
אותו מראה פסטורלי של 6:00 בבוקר.
שב לו כמו בימים רגילים.

 

הערפל הסמיך הפעיל מחשבות.
שעוררו מצבים שנצרבו בזיכרונות.
מעופשים באותם מגירות.
שביומיום אני משתדל להחזיק אותם סגורות.
Out Of The Blue
הם קופצות…
מתחילות להציף סיטואציות נשכחות.
די כבר מספיק.
לעסתי אותם אולי מליון פעם.
מאין סוף זוויות שונות.
מה הן עכשיו מועילות?
דווקא שאפשר כל כך להנות.

זכרו גם אתם יקרים ויקרות.
בחיים לפעמים Out Of The Blue נוחת עלינו,
אותו ענן סמיך "שמסתיר את הנוף".
לוקח זמן מה…
והוא מתפוגג.
התמונה מתחילה להתבהר.
מציאות חדשה מצטיירת.
עלינו רק ללמוד, איתה לחיות.
למרות האגו הרוצה לשלוט.

מפעיל רצון עז, להחזיר אותה "תמונה" ישנה.
אך היא כבר איננה,
התחלפה זו "בתמונה" חדשה.
ללמוד לא להאשים, אין מקום לכעסים.
התמונה איננה, צריך להמשיך בזרמי החיים.

מאוחסנת היא עתה, באותה מגירת זיכרונות מעופשים,
או אולי באחת המגירות הורודות, יחד עם אותם זיכרונות מתוקים.