כל הפוסטים בכעס

זה נחת עלי כמו רעם ביום בהיר. פתאום זה כבר לא שם, אצל הבן או הבת של, או חבר לעבודה…

"יחתיכת זקנה מטומטמת לכי ללמוד לנהוג…" צווחה ב״עדינות״ אישה כבת חמישים. ג׳יפ 4×4 שחור, שיער בלונדיני מקורזל, מנופפת בידיים צבועות

הכרנו בתנועת הנוער, אבל הקשר נבנה בשנה הראשונה בתיכון, למדנו באותה הכיתה. חברות צמודה חברים משותפים, צבא, טיולים בארץ ובעולם.

לובש חולצת פסים צבעונית על גופיה לבנה, מכנסי חאקי קצרים סנדלים תנכיות וילה יורד לפגוש את החברים בשכונה. רחוב הרב

מתעורר עם קורי שינה בעיניים, למרות שלא הלכתי איתם לישון. העולם נעור לעוד יום חדש, רובכם עדיין מתכרבלים תחת הפוך

ללא התראה מוקדמת אדריאן החליט שעולים להר שלפנינו. חלקנו לא היינו ערוכים נפשית וללא ביגוד מתאים, לרגע חשבנו שהוא צוחק.

אם הייתי אומר לך שכאבים עזים, חום גבוה וטראומה קשורים לקורונה. היית ממשיך לקרוא את המאמר?  הגעתי למצב שלא יכולתי

תוך כדי חופשה כבר היינו מתכננים את היעד הבא. כאילו רצון לבלוע את העולם, ריקנות כזאת בפנים שלעולם לא התמלאה.

שנים לא קיבלתי את דרכו המיוחדת. שפטתי, ביקרתי, בעיקר כעסתי עליו. לא יכולתי לעבד את הכעס מלבד גוש בלב שהכביד

החיים כאילו נעצרו, חיפשתי משמעות למה אני חי? חיפשתי דרכים איך לחיות נכון לסתום את אותו חור בלב אותה ריקנות