״מה אתה אומר, נמתין לו חצי שעה או שנתחיל?״
האינטואיציה שלי הייתה ברורה. ״נמתין״, השבתי.
מרגע זה, הכול החל להסתדר כמו חלקי פאזל. כשהוא נעמד מולי עם חיוך רחב והציג את עצמו, נוצר בינינו חיבור חם ומיידי.
כמו בכל יום חמישי בחודשים האחרונים, עמדתי בפתח של 'New Rise' – בית מאזן במרכז תל אביב. רגע לפני שמתחילה הסדנה, ההתרגשות והחששות מפנים את מקומם, וכל רעשי הרקע מתפוגגים.
המטרה די ברורה: להעביר ללוחמים את המסר המרכזי של הסדנה – קשר אנושי ועזרה הדדית הם מנועים אדירים לחוסן ולהחלמה.
להקשיב למה שלא נאמר (יוסי)
נקרא לו יוסי. הוא היה הבחור שחיכינו לו, והוא התיישב לשמאלי. לאורך המפגש אהבתי את הדרך שבה הביע את דעתו, אך לקראת סיום הרגשתי שמשהו השתנה; הוא נעשה שקט, כאילו משהו בתוכו נסגר.
בתום המפגש ניגשתי אליו. מפגש חטוף של דקות ספורות, יוסי שיתף בקושי שלו והתנצל: ״אני יומיים כמעט ללא שינה״. הוא סיפר שהוא מתמודד עם חוויות מורכבות מהשירות, וכי דווקא הגישה השונה בסדנה דיברה אליו – לא עוד עיסוק וניתוח של הקשיים והטראומה, אלא התבוננות בכוחו המרפא של הקשר האנושי.
בתוך דקות, התברר שאנו חולקים חוויה אישית דומה. בדרך כלל, אנחנו רגילים להקשיב לאנשים דרך העולם הפנימי שלנו – דרך החוויות, הזיכרונות והפרשנויות שאספנו לאורך החיים. לעיתים, עוד לפני שהאדם שמולנו בכלל סיים לדבר, אנחנו כבר בטוחים שאנחנו יודעים בדיוק מה נכון לעשות במקומו. אבל האם אנחנו באמת במקומו? האם אפשר לדעת מה באמת מתרחש בתוכו, רק משום שעברנו חוויה שנראית לנו דומה?
בחרתי אחרת. בחרתי להמעיט במילים ולהקשיב. להניח בצד את מה שאני יודע, לא להשוות, לא לחפש פתרונות, ובעיקר – להסכים לכך שאינני מבין עדיין דבר. זה היה מדויק.
ברגעים ספורים שבהם נאמרו מעט מאוד מילים, הצלחנו לגעת בחוויה המשותפת ולחדד את הנקודה. שנינו נושאים בתוכנו חוויות מטלטלות שאנו מנועים מלחשוף. דווקא הידיעה המשותפת הזו, וההבנה שאין צורך לדבר על מה שחייב להישאר חסוי, יצרו בינינו חיבור רגשי עמוק – בלי צורך לנתח, לפרש או להסביר.
בסיום, נפרדנו בחום והשארתי לו דלת פתוחה: ״כשתתרחק מעט מעין הסערה, צור קשר. אשמח להיות כאן בשבילך.״

לכל אדם עולם משלו (הבחור השני)
נפרדתי מיוסי ופניתי למילואימניק הבא. ושוב, נפתח בפניי עולם פנימי אחר לגמרי.
בחור צעיר שנפצע במלחמה ומתמודד עם מחלה אוטואימונית. התמודדות שאני מכיר היטב מתוך המסע האישי שלי.
די היה בחילופי דברים קצרים כדי לגלות שהוא אוהב לכתוב, ממש כמוני. באותו רגע קצר התמקדנו בכתיבה ובאפשרות להשתמש בה ככלי לעיבוד חוויות, לביטוי רגשי ולהתבוננות פנימית. אני מכיר מקרוב את הכוח המרפא של המילים; לא פעם, ברגע שאנו מצליחים להעלות על הכתב את מה שמתחולל בתוכנו, המציאות מתחילה להיראות אחרת. עודדתי אותו להמשיך לכתוב ולתעד.
ואז גיליתי עליו פרט נוסף, שריגש אותי במיוחד: למרות גילו הצעיר והאתגרים המורכבים שהוא חווה, הוא מוצא בתוכו את תעצומות הנפש לסייע בקביעות לילד עם צרכים מיוחדים.
כמה יופי יש בזה. אדם שנושא משא כבד משלו, ובכל זאת מצליח לפתוח את הלב ולראות את צרכיו של האחר.
הפניתי אותו למאמרים באתר שלי, בתקווה שימצא בהם השראה וכלים לחיזוק החוסן ואיכות החיים.
שני מפגשים חטופים של דקות בודדות. שני עולמות שונים לחלוטין. ושתי דרכים ייחודיות שבהן הצלחנו, ברגע אחד מזוקק, ליצור חיבור אנושי עמוק ולסייע זה לזה.
איש את רעהו יעזורו
בסדנה דיברנו על חשיבות הקשר והעזרה ההדדית. בהשראת מאמרו של הרב״ש, ״איש את רעהו יעזורו״. והנה, זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי פוגש את הרעיון הזה בדיוק – בחיים עצמם.
לא תמיד אנחנו יכולים לשנות את מה שעבר על האדם שמולנו. לא תמיד יש לנו תשובות, ולא תמיד אפשר להציע פתרון קסם. אך לעיתים, עצם הנוכחות, ההקשבה והידיעה שאיננו לבד בסערה, מעניקות את הכוח להמשיך.
במפגשים עם לוחמים המתמודדים עם חוויות קשות, אני פוגש אנשים שנושאים בתוכם עולמות שלמים ומורכבים. אני לא מצפה שסדנה אחת תשנה מציאות חיים שלמה, אך היא בהחלט יכולה לפתוח שער להתבוננות אחרת, להקשבה ולחיבור. מניסיוני האישי, שילוב של קשר אנושי, עזרה הדדית וטיפול מתאים הוא המפתח לתהליך הדרגתי של התמודדות והחלמה.
כאן בדיוק נולדה עבורי אחת התובנות החשובות ביותר מהיום הזה: העניין אינו לדבר פחות או לדבר יותר. [1]
העניין הוא להרגיש למה האדם שמולנו זקוק באמת. במקום להיות עסוקים במה שאנחנו רוצים או רגילים להעניק לו. כי לפעמים. הדרך המדויקת ביותר לגעת בליבו של אדם אינה עוברת דרך המילים שאנו אומרים לו. אלא דרך המקום שאנו מצליחים לפנות עבורו בתוכנו.
כשנזכרתי לאחר מכן בשיר ״שרק תחייך״ בביצוע של יובל דיין (ביוטיוב), משפט אחד מתוכו קיבל עבורי משמעות חדשה ועמוקה:
״גם בשקט מצאנו מילים״. [1]
♦♥♦
חנן חיים
ליווי לצמיחה מתוך משברים
אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי, שינוי וצמיחה,
מתוך הקשבה, כלים רגשיים וניסיון חיים.
המטרה שלי אינה “לתקן” את האדם,
אלא לעזור לו לפגוש את עצמו מחדש,
ולהתחבר לכוח הריפוי שכבר קיים בתוכו.





