"חיים שממשיכים סביבך אך אתה (מרגיש) לא באמת חלק.
זוגיות שפספסת כי שכחת איך בכלל להיות בזוג.
חברים שהיו לך או ששכחו מי היית, או שלא מצליחים לקבל את מה שנשאר ממך, או שפשוט המשיכו הלאה ואתה כבר לא עומד בקצב שלהם.
תכניות שבנית פעם כשהיה לך מושג מי אתה רוצה להיות "כשתהיה גדול". היום אפילו את זה אתה לא זוכר.
להתחיל משהו חדש מפחיד, כי אתה לא מתחיל מאפס, אתה מתחיל הרבה מתחת. ולהמשיך את מה שהיה פעם אתה גם כבר לא יכול כי כל מי שאיתו רצית להמשיך עזב מזמן".
המילים הקשות האלו אינן שלי. הן נכתבו בפוסט של אלכסנדר גרינבוים וזעזעו אותי עד עמקי נפשי. זעקה של חיילים פוסט־טראומטים, הלומי קרב, שנמצאים בצומת חשוכה – ללא הכוונה, מרגישים ללא עבר שניתן להישען עליו ובלי מחר הנראה באופק.
אלכסנדר כתב גם: "אתה מתרחק מאנשים, מפחד שיכירו את מי שהפכת להיות כשגם אתה כבר לא בטוח מי אתה היום. החיים חולפים מולך ואתה מרגיש כמו דג באקווריום: רואה הכל, שומע הכול, אבל יש קיר שקוף שמפריד בינך לבין העולם. אתה מרגיש אותו, אבל לא מבין אותו ובטח לא מצליח לעבור…"
הזיכרון ששבר אותי
המילים הקשות האלה החזירו אותי עשרים שנה אחורה. הילדים צעדו איתי לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר ופתאום, באמצע הרחוב, נוחתת עלי הרגשה כבדה – הרגשה שמיציתי את החיים…
מאחוריי שנה של פיטורים משפילים אחרי עשרים שנות עבודה, סיום בניית "ארמון" שנשאר ריק, גירושין כואבים ופרידה ומהמשפחה שבנינו והייתה לעוגן עבורי, מות אבי האהוב ממחלה קשה ועשרות חברים שהתרחקתי מהם, והם ממני והרגשתי כאילו בלעה אותם האדמה.
צעדתי עם ילדיי – אבל בפנים הרגשתי שהגעתי לקצה העולם.
המשבר נמשך תקופה ארוכה בה הקפתי את עצמי ב"זכוכית משוריינת". איבדתי אמון באנשים, רק לבודדים אפשרתי קרבה אלי.
השכל אמר לי שאני בעיצומו של שינוי, אבל הלב הרגיש פאזל מפורק שאין לו תמונה חדשה להרכיב ממנה.
רק כמה שנים קודם לכן חייתי חיים סוערים – מימשתי חלומות, חשקים, דמיונות. רדפתי אחרי כל מה שחשבתי שיביא אושר, מסתבר שככל שכביכול "מילאתי" את רצונותיי, כך גדלה הריקנות.
הניצוץ שהפך למסע חדש
אותו ערב שישי ראשון שנשארתי לבד "בארמון" שבניתי, קרה משהו קטן ששינה הכל. כשבראש תוכניתי המקורית לצאת לכבוש את העולם מחדש. אך בלב בדידות נוראית, נחשפתי, כמעט במקרה, לסדרת ספרי הזוהר. שניקנו בקורס כמה שנים לפני והנחתי אותם על המדף כאילו לקישוט, ממתינים רק לרגע הזה. פתחתי את הראשון מבניהם אומנם לא הבנתי מה כתוב, אבל פתאום ירדה עליי שלווה שלא הכרתי. בפעם הראשונה מזה חודשים הצלחתי לנשום.
וככה, לאט לאט, נולד רצון חדש. חיכיתי שוב ליום שישי, אחת לשבועיים, להרגיש את אותו אור קטן שחדר. זה היה ניצוץ שהפך למסע חדש – מסע שממשיך עד היום.
מאז חלפו עשרים שנה. המסע הזה לא נגמר – הוא ממשיך מדי יום מתחדש וצומח. למדתי שאפשר להשתנות. אפשר לקחת את השברים, את החלקים המפוזרים, ולבנות מהם חיים אחרים – לא לפי מודל חיצוני של "איך צריך לחיות", אלא לפי האמת הפנימית.
היום אני יודע – כל שינוי גדול מתחיל מצעד אחד קטן.
חודשים רבים אני פוגש ומלווה מילואימניקים דרך יוזמות שונות. אני יודע בלב שלם – יש דרך אחרת.
אם אתה מרגיש שהחיים חולפים מולך ואתה לא חלק, אם אתה מרגיש תקוע בחושך, אל תישאר שם לבד.
גם בחושך הכי עמוק – יש פנס קטן שמחכה להידלק.
אני יודע, עברתי את הדרך הזו – היום אני מבקש להושיט יד למי שמרגיש שם.
