בכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלה אני מרגיש כעס שמתחיל לטפס מהבטן, עולה ללב עושה "שני מחזורים" מגיע לראש. ואז מעורר מחשבות, שמעוררות תסריטים ללא הפסק, מאירועים שחוויתי בגללה בעבר…אני יכול להישאר עם הכעס והטינה שעות, אולי ימים ולפעמים הייתי תקוע אתם אפילו כמה חודשים. כל תנועה קטנה מעוררת מרעידה כל תא ותא בגופי. רגשות זעם, נקמנות, ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו אשמה וחמלה. רוצה לגעת ליצור קונטקט ולא יכול. צועק עד השמיים מתוך שברון לב ולא נראה לי שמישהו בכלל מקשיב לי שם למעלה. המצבים חוזרים על עצמם שוב ושוב ובכל פעם העצמה יותר גדולה.
WTF מה עושים איך מוצאים את ה"רעש" הזה מהראש?

כל עוד אפשרתי לאנשים סביבי לנהל את חיי כך הרגשתי כלפי QUEENY החתולה האהובה שלי בכל פעם שפעלה הפוך מרצונותי, זה יכול היה להיות שלמה השכן מהקומה השנייה שעמד לפני בתור בסופרמרקט השכונתי, שהגורל הפגיש אותנו באקראי וגרם ל"קצרים" בתקשורת. או פֶפוֹ בעל הפיצוציה מתחת לבית שכל בוקר קניתי אצלו חפיסת סיגריות Marlboro Light לפי צו האופנה. ועד לרונן החשמלאי שכבר פעמים אישרתי אותו לחברות בפייסבוק. ובכל פעם פרסם פוסט שיווקי ללא אישור על הקיר שלי.

כל עוד לא לקחתי אחריות על הרגשות שלי, על מה שקורה לי וחייתי בכעס והאשמות על "כל העולם ואשתו" רק לא על עצמי, כך נראו חיי פחות או יותר. האשמתי כל דבר שפעל הפוך מהמנגנון שניהל אותי. חייתי ברמת ציפיות מתמדת, שעל הסביבה אם זה הקרובה ביותר ועד הרחוקה ביותר – אמורה לספק את הצרכים האישיים והרגשיים שלי. יכול להיות שבדיעבד מאד צדקתי בטענות אלו לסובבים אותי. אך בינינו זה לא ממש הביא אותי למקומות טובים. חייתי בין קונפליקט אחד למשנהו. כעס והאשמות באופן קבוע הובילו למתח STRESS תמידי, עם השנים הגוף הפיזי לא עמד בעומס המנטלי והחל לפעול "נגדי". זה התחיל מכאבי בטן ולחץ בחזה. ונשאיר את השיתוף על התדרדרות במצבי הפיזי והמנטלי בהמשך, למאמר אחר שיפרט לאן החיים הובילו אותי באותם הזמנים .

אומנם שיתפתי סיטואציות אישיות, אך כל אחד יכול להזדהות עם המנגנון שמשרת כל אחד ואחת מאיתנו במידה זו או אחרת.

למה יש לנו הרגשה שכולם חייבים לספק את הצרכים שלנו?

מרגע בוא הגחנו לאוויר העולם מרגילים אותנו שמישהו לוקח אחריות מטפל, דואג ועושה עבורנו. אנו גדלים ומגיעים למסגרות חדשות: גנים, בתי ספר, צבא ובכל שלב נדרשת מאיתנו מידת השתתפות ומעורבות גדולה יותר, שאמורה להכשיר אותנו אט אט לחיים עצמאיים. בכל שלב אנו מתרחקים יותר ויותר מאותו חום ואהבה שקיבלנו מההורים ועלינו להתמודד עם מצבים מאתגרים. ככל שאנו צעירים יותר הסביבה עדיין מבינה, מקבלת מתייחסת אלינו בסלחנות. אך ברגע שהתבגרנו אנו נתקלים במערכת חוקים הפועלת עלינו הפוך.

ככל שנקדים להבין ולהפנים שאת השינוי אנו צריכים לעבור ולא הסביבה. נלמד להעניק את אותו חום ואהבה אליו אנו כל כך כמהים, כך נקדים תרופה למכה. במקום לצפות ולהתאכזב מהסביבה שפועלת עלינו שונה מהמצופה, לקבל באהבה ובשמחה את השינויים שהחיים מזמנים לנו כדי לצאת מאותם תבניות והרגלים.

כל עוד אנו מתנהלים בדרישה וצפייה מתמדת מהסביבה שתעניק לנו את אותם תנאים עליהם גדלנו הורגלנו, החיים יובילו לאותם אכזבות ומשברים כפי שכולנו מכירים. סביבה יכולה להיות תא משפחתי גרעיני ועד למעגלים רחבים יותר. אבל גם בתא המשפחתי הגרעיני התנאים משתנים והדרישות מאיתנו משתנות עם השנים.

כולנו רוצים להגיע להרגשה טובה של שלמות ומלאות במערכות יחסים.

אך האם הרגשה טובה זו שכולנו שואפים להגיע אליה, מותנית בהרגשה כיצד הסביבה פועלת כלפינו?

אנו מאפשרים ומענקים לסביבה את הכוח להשפיע על מצב הרוח שלנו!

בעוד שמאה אחוז מהשליטה על ההרגשה היא בידיים שלנו!

כולנו משוכנעים שהאחריות להרגשה נמצאת בידיים של מישהו אחר, והוא המשפיע אם נהיה כועסים או מרוצים שמחים או עצובים. בעוד שאותם אנשים יקרים באו לעזור לשנות את היחס והגישה.

רצון להשתנות, חיבור טוב, לב פתוח מכיל ואוהב יובילו אותנו סוף סוף לשינוי שכולנו מייחלים.

"על כל הפשעים מכסים באהבה"