כל הפוסטים בכעס

"צריך להרוג את האשכנזים האלה! מי נתן להם את זכות הבחירה! שילכו ל… " וזה המשיך כך ללא הפסקה. עד

רצה הגורל בלית ברירה באחד הבקרים בשעה 6:30 היה עלי לבצע את אחת המשימות השנואות עלי ביותר. בכל צומת בחיי,

פתאום משום מקום אזעקה. אינסטינקט ראשוני חשבנו הנה שוב תקלה במערכת ההפעלה. שנייה עוברת מפנימים וואלה זה אזעקת אמת. כבדות

הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה. כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר

בכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלה אני מרגיש כעס שמתחיל לטפס מהבטן, עולה ללב עושה "שני מחזורים" מגיע לראש.

"בעלי התלונן שהם קטנים אז עשיתי הגדלה, מחזיקה אותם בשתי הידיים וקורצת לניקול שבינתיים התיישבה לידה, ועוד מתיחה קטנה על

הלב נסגר. כעס מוביל לריחוק, ניקור, דחייה, אחרי זמן מה … אדישות, נכון זה מוכר.   מנגנוני הגנה מקולקלים, פגיעות

אני זוכר כמו היום את המבט והכאב, את השאלה שקיוצה את שרירי הבטן הרכה. של סבתי עליה השלום שהייתה ניצולת

"היה פיגוע ליד הבסיס שלי, שני חיילים נהרגו, הקצינה שלי התקשרה" פתאום ראיתי את הפנים של דיה ביתי הקטנה משנים

"אם עכשיו ישב אצלך מישהו עם אותם המספרים של תאריך הלידה שלי, ואותו שם. תגיד לו אותו הדבר מה שאמרתה