מכירים את זה שאתם קופצים מרעש של אופנוע מאיץ ומתלבטים לשבריר שנייה אם לרוץ לממ"ד? אתם לא לבד. אני גר ליד צומת מרכזית, ומאז ה-7 באוקטובר כל אופנוע כזה מקפיץ בניין שלם משלווה.
בימים האלה יש אולי הפסקת אש בחוץ, אבל בתוכנו השקט עוד לא באמת הגיע. רבים מאיתנו מרגישים תשישות עמוקה, והמתח עדיין שם – כי חוסר הוודאות לא נעלם. "כן הסכם, לא הסכם", "מתי חוזרים ללחימה" – הקרקע עדיין לא יציבה.
הגוף לא עובר למצב "רגוע" רק כי המציאות השתנתה.

חשוב להבין: המערכת שלנו נשארת בכוננות.

אחרי תקופה ממושכת של דריכות, אזעקות וחוסר שינה, מערכת העצבים לא "מתכבה" ברגע. זה מנגנון הגנה ביולוגי. גם כשהאיום נחלש, הגוף מחזיק רמות גבוהות של סטרס. זה מתבטא בעייפות שלא חולפת, קושי להתרכז, עצבנות, או דווקא קהות וניתוק. זה לא שמשהו אצלכם לא בסדר – זה אומר שהמערכת עבדה קשה מדי, ועכשיו היא צריכה זמן לחזור לאיזון.

הנורה האדומה שלי הגיעה ממקום מפתיע.

אחרי יום טיפולים במילואימניקים באחד הבסיסים, מצאתי את עצמי בסופר קונה כמות ממתקים שבכלל לא מאפיינת אותי. בדרך כלל אני נמנע מזה, כי אני יודע שזו נקודת התורפה שלי. רק אחרי יומיים, כשסיפרתי לבת שלי על כאבים בשכמה ותשישות, נפל לי האסימון: אני חייב לעצור ולהקשיב.
חזרתי לדור המטפל שלי. הגוף שלי פשוט קרס מהעומס הפיזי והנפשי. רק שם הבנתי כמה אנחנו ממשיכים לתפקד "רגיל" כלפי חוץ, בזמן שבפנים הכל מבקש עצירה. אצלי, הצורך במתוק הוא סימן ברור לחוסר איזון, אבל הוא לא באמת ממלא – הוא רק מגביר את העייפות.

גם הילדים שלנו עדיין שם.
הבן שלי, דולב, וחבריו ניצלו את ההפוגה ויצאו לשחק כדורגל כדי לפרוק מתח. אבל לפעמים, מרוב רצון לחזור לחיים, שוכחים שהגוף עוד לא שם. אחרי שעה הוא נקע את הרגל והגיע לארוחת שישי בלי יכולת לדרוך עליה.
זו תזכורת לכולנו: לא חוזרים בבת אחת.
הגוף לא תמיד מסוגל לעמוד מיד בכל מה שהרצון שלנו דורש.

אז איך חוזרים לשגרה נכון?

1. צעד צעד: לבדוק בכנות – מה באמת יש לי לתת היום?

2. עיגון: להתחיל את היום בנשימה וחיבור לגוף.

3. עיבוד והקשבה: לתת מקום למה שעברנו. לכל אחד מאיתנו מתאימה דרך אחרת לפרוק את המתח שהצטבר:

♦ למי שאוהב לשתף: שיח, כתיבה או פריקה רגשית.

♦ למי שפחות מתחבר למילים: קיימות שיטות הוליסטיות מדהימות שמאפשרות לגוף לשחרר בלי לדבר. טיפולי מגע, שיטות אנרגטיות כמו הילינג ורייקי, או תמציות פרחי באך שעוזרות לטהר רגשות שליליים ולהחזיר את שמחת החיים.
אלו בדיוק השיטות שאנחנו, המטפלים, מביאים איתנו לבסיסים ברחבי הארץ כדי להקל על הלוחמים ולתת למערכת העצבים שלהם רגע של חסד.

4. חמלה: להנמיך ציפיות לשלמות. לכל אחד יש קצב שונה ושיטה שונה שמרגיעה אותו.

לטפל בעצמנו זו לא חולשה וזו לא בריחה. זו הדרך היחידה לאסוף כוחות כדי שנוכל לתפקד מתוך מרכז מאוזן. אל תחכו לקריסה – תקשיבו לסימנים הקטנים בדרך.

ומה אצלכם? מה ה"נורה האדומה" שמאותתת לכם שהעומס גדול מדי? (אצלי, כאמור, זה הצורך המוגזם במתוק…). אשמח לשמוע בתגובות, לפעמים רק להוציא את זה עוזר להתחיל לאזן.

אל תחכו לקריסה, לנקע ברגל או להתנפלות על המקרר. קחו נשימה אחת עמוקה כבר עכשיו. מוזמנים לשתף את הפוסט למי שצריך תזכורת לעצור לרגע ולהקשיב לגוף.