לפעמים השתיקה רועמת יותר מכל ריב, במיוחד בזוגיות.
האחד נפגע, מתרחק, שותק. השני מתכווץ, לעיתים מנסה ללא הצלחה לייצר שיח, מתלבט, ולבסוף שותק אף הוא.
עוברים ימים. הציפיה, הכאב והצער הופכים לכעס, האגו מגן על עצמו כמלא יכולתו.
והלב? הלב כל כך מחכה.
שבן הזוג יעז.
שישלח אפילו מסר קטן שישבור את הקרח.
יום רודף יום, לפעמים כבר נשכח הגורם לנתק. הכעס הופך דייר קבוע וכשדפוס זה חוזר על עצמו, נכנס גם הייאוש לתמונה. הכוחות אוזלים ככל שהנתק גדל והשתיקה רועמת כפצצת זמן מתקתקת, עד שאחד/ת נשבר/ת ומבקש להיפרד.
השתיקה שוברת אותנו. הבחירה לדבר יכולה להציל.
באחד האירועים האחרונים בעוטף, ניגש אלי אלכסי בצעדים נמרצים, מתנשף קלות , חצי חיוך בזווית הפה. "אתה פנוי לטפל בי?" השבתי "כן בשמחה".
"יש לי כאב במרכז הגב…" הוסיף. כך התחלנו את המסע.
לקח לו זמן להיפתח, בכל פעם נידב עוד שבריר מידע. לאט לאט נבנה הפאזל כתמונה עגומה. הוא ניסה לאורך השנה האחרונה אפילו טיפול זוגי שלא ממש תרם לקשר להיבנות מחדש. ככל שהפרטים התבהרו, הבנתי מניסיוני כגרוש, שהקשר חטף מהלומות עזות, יהיה מאוד קשה להחיות אותו. אשתו מקבלת חיזוק מהוריה, שעברו לגור איתם עקב המלחמה ומפעילים עליו לחצים. הוא איבד את מקומו כבעל בקן שבנו יחד באהבה.
נותר לי רק לחזק ולתמוך, לתת כמה טיפים ולהתפלל שיצליחו לעבור את המשבר.
האם פרוק הנישואין יועיל להם? אני בספק רב. לזוג ילד והטלטלה המצפה לתא המשפחתי גדולה.
אלכסי הוא רק אחד מיני רבים. בחודשים האחרונים מספר המקרים שבהם נחשפתי לחוסר תקשורת והבנה אחד של השנייה רק הולכת וגדלה.
הוא נלחם על שלום המדינה, מתמודד עם סיטואציות מסכנות חיים. היא נשארת בעורף, שהפך אף הוא לזירת לחימה יומיומית עבורה. מתמודדת לבד עם חיים מורכבים. כל אחד מבני הזוג מצפה לחיבוק, הבנה והכלה.
לצערנו מציאות חיינו , בפרט בתקופה האחרונה והאגו האנושי הגדל, נועל כל אחד מאיתנו בתוך בועה, ללא יכולת להרגיש את זולתנו, לתמוך ולחזק. הפרדיגמות מובילות אותנו להילחם ולנסות להכניע את האחר.
הלב לא בנוי לקירות. הוא מחכה שמישהו ירים גשר.
העולם הולך ומאבד שליטה. מלחמות, סכסוכים, נשק גרעיני, חוסר תקווה. חוסר יכולת לברר אמת בתוך הכאוס הגדול.
שנה ועוד שנה, והאנושות מתגלה בחולשתה הרבה.
אבל מה באמת קורה פה? האם אנו צועדים אל סופנו חלילה, או שיש לדברים סיבה ומסובב ?
🕊
"אנחנו לא ננצח במלחמות – לא בבית ולא בחוץ, כל עוד נמשיך להילחם זה בזה.
השלום מתחיל מבפנים, בקשר האנושי הכי פשוט, הכי יומיומי.
וזה תמיד מתחיל בשני לבבות שמסכימים להפסיק לשתוק.
לב שמוותר על ה'אני' שלו למען ה'אנחנו'.
לב מבין שמכיר בכך שלא נברא כדי לבנות חומות – אלא כדי לבנות גשרים."
