רגשות סוערים: המסע מכאב לצמיחה
"הולכים לבית הספר כי צריך!!!" כך השיבה אמי כשהעזתי לבקש להישאר בבית. אני ממש מרגיש עדיין את כיווץ הלב, התסכול
"הולכים לבית הספר כי צריך!!!" כך השיבה אמי כשהעזתי לבקש להישאר בבית. אני ממש מרגיש עדיין את כיווץ הלב, התסכול
עכשיו אנחנו כאן קרקע אמצעית MIDDLE GROUND בין הישן שהתפרק לחדש שטרם נוצר האדמה נשמטה תחת רגלינו, פחד טלטלה חדרו
פתאום החלו רעידות מוזרות, שכנעתי את עצמי בשניות הראשונות שהכביש מחורץ. ממשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים מתחיל להבין שמשהו
הלב של כולנו נשבר ומשתתף בצער משפחות הנפגעים, מרגישים חוסר אונים ואי ודאות לגבי העתיד לבוא. רקטות נורות עלינו, מאיימות
עברתי בחיי מצבים אישיים קשים. כתבתי על כך כמה פוסטים בבלוג האישי באתר שלי. מתוך מצוקה רגשית קשה לאורך זמן
זה נחת עלי כמו רעם ביום בהיר. פתאום זה כבר לא שם, אצל הבן או הבת של, או חבר לעבודה…
שנים פינטזנו על החיים המסתתרים מעבר ליבשות ויַּמִּים. מרדף אינסופי אחרי האושר הנכסף. עברנו מנהרות אפלות, כבשנו יעדים. הזמן חמק
"יחתיכת זקנה מטומטמת לכי ללמוד לנהוג…" צווחה ב״עדינות״ אישה כבת חמישים. ג׳יפ 4×4 שחור, שיער בלונדיני מקורזל, מנופפת בידיים צבועות
אפשר לחיות בטוקיו בין 38 מיליון אנשים ועדיין להרגיש לבד. אנשים רבים חיים ביחד ועדיין מרגישים לבד. למעשה רוב אוכלוסיית
קם לעוד יום חדש. שמש "משקרת" קר נורא. המחשבה נודדת בין מה שעברתי אתמול לבין תכנון המחר. לפעמים עוד יום

