כל הפוסטים בכללי

שנות השבעים מדינה שלמה צמודה לערוץ הראשון, לא הפריע לאף אחד שהשידור בשחור ולבן. כולם ילדים ועד זקנים לא זזו

החיים מפתיעים ללא הרף, מתנהלים לכאורה במסלולם, בשגרת משפחה, עבודה, חברים, המעניקה לנו אשליית ביטחון ויציבות. לא ניתן לצפות תפנית

אחת לשבועיים היא הגיעה לנקות את ביתי. אישה מבוגרת להערכתי מעל גיל 50, עובדת זרה מאוקראינה, את שמה אינני זוכר

"תפסיקו כבר אני ממש מרגיש שאתם מזהמים את נשמתי, אני לא רוצה לשמוע את הדיבורים האלה”!!! כך אני דורש מילדיי

לפני הרבה הרבה שנים הגיעו הטלוויזיות הראשונות לארץ. אנחנו במשפחה התחדשנו באחת, כשאצל רוב השכנים היא הפכה זה מכבר לחלק

"אבא נפצע אני נוסעת לבית החולים הדסה בירושלים". אפילו את הדרך בה קיבלתי את הבשורה הקשה ששינתה את חיינו לא

עכשיו אנחנו כאן קרקע אמצעית MIDDLE GROUND בין הישן שהתפרק לחדש שטרם נוצר האדמה נשמטה תחת רגלינו, פחד טלטלה חדרו

ולעיתים נדמה שאין ביננו כלום, אין חוט מחבר. והלב נשאר אטום בכל דבר רואים הפוך כמו שני אנשים שונים. בשני

ישראל במלחמה. כולנו מרגישים את כוחה של הרוח הישראלית, כוח החיבור בינינו, כהבטחה לעמידתנו האיתנה בשתי החזיתות, הגשמית והרוחנית. אנחנו

פתאום החלו רעידות מוזרות, שכנעתי את עצמי בשניות הראשונות שהכביש מחורץ. ממשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים מתחיל להבין שמשהו