אני זוכר כמו היום את המבט והכאב, את השאלה שקיוצה את שרירי הבטן הרכה. של סבתי עליה השלום שהייתה ניצולת שואה, "למה דווקא גרמניה?"
גדלתי על אווירת השואה "הלאגר" מחנות עבודה. במבט לאחור חוסר רגישות, ללא מחשבה עמוקה. בחרנו לטוס לחופשה מהעיר האפורה, ליערות ומרחבים ירוקים אינסופיים "בדרך הרומנטית" של גרמניה הגשומה. אך לא על נקודה זו רציתי לפתוח ולהרחיב הפעם את הכתיבה.
כמו אותו אינסטינקט שעורר אותנו לטוס לגרמניה, אף אותו אינסטינקט הוביל אינטואיטיבית לשגרר את ארץ ישראל היפה והפורחת. לא נדרש מאמץ רב, פרט להתמודדות עם השפה הזרה. היות וכך הרגשתי, אהבתי הייתי גאה להיות ישראלי, חלק אינטגרלי מהמדינה.
התמודדות עם אנטישמיות בפעם הראשונה. למרות ההכנות הנפשית לקראת הנסיעה לגרמניה, אין שום הכנה מוקדמת מתאימה להתמודד עם אנטישמיות פנים מול פנים פעם ראשונה. זה כל כך קשה, מכעיס, מקומם ומפחיד יחד, כאשר מגלים שאתה יהודי ישראלי ומפלים אותך לרעה. להרגיש את הניכור, רוע הלב, הרצון לפגוע בשל היותינו יהודים. המזל או חוסר המזל היה שחיפשנו שעות מקום ולא נותרה לנו ברירה, אלא להעביר את הלילה בפונדק דרכים נידח באמצע שדות ויערות ב "הדרך הרומנטית", אחרת היינו בורחים מהמקום בשמחה.
אותה "תוכנית" שבונה לנו את נתיב חיינו. ארגנה באותו טיול בלילה האחרון, בצימר קטן ליד פרנקפורט שבגרמניה הגשומה. חוויה מתקנת בה בעלת הבית הרגישה משהו לא מוסבר במילים, אך בכלי ההרגשה. "קרקרה" סביבנו כל הבוקר, עד שהרגשתי בטוח אחרי אין סוף התחמקויות אלגנטיות, להתוודות שאנו ישראלים. אך להבדיל הפעם זכינו לאמפתיה, חום ואהבה.
היום לו אצטרך לעמוד באותם סיטואציות, אני לא יודע אם אוכל להעביר את אותה התרגשות ואהבה לארץ ישראל שלנו. כפי שהרגשתי אז בהיותי צעיר בגרמניה הגשומה.
לחיות בהרמוניה כמו ריחות התבשילים. גדלתי על חיים של פתיחות וחברות. ברחוב חנקין בחולון של פעם, הדלתות היו פתוחות בבוקר כאשר האמהות בישלו, ריח התבשילים מילא בהרמוניה את חלל חדר המדרגות. אפשר היה להתבלבל מי ריח הגפילטע פיש, יחד עם החריימה של יהודית היווניה, שהתערבבו עם ריח הטֶבִית של תקווה השכנה העיראקית שגרה באותה הקומה. למרות השונות גזענות בין אשכנזים לספרדים ברחוב חנקין בחולון של פעם, שררה אהבה ואחווה. מערכות היחסים בין השכנים לא הגיעו לניכור, שנאה או התעלמות האחד מהשנייה. חיינו בהרמוניה כמו אותם ריחות התבשילים הנשזרים זה בזה. חלקנו יחד שמחות, התמודדויות ומורכבויות אפילו את העוגות שאימי הייתה נחשבת האלופה שבאופות.
היום אני גר בבניין בן 21 קומות אין לי שמץ מי היא המשפחה שגרה בדלת ממול. הילדים שלי כל אחד גר בחדר נפרד מסוגר בעולמו הפרטי, טלפון נייד אישי, טלוויזיה אישית, מחשב אישי. פרט לזה שאני אבא של שלושתם מה נשאר להם במשותף? עצוב, איך ילמדו שצריכים מעל כל המצבים ללמוד להתחשב אחד בשני ולהתחבר?
היום הלב סתום וכל אחד סגור בתוך עולמו, מציית רק לאגו ופועל לטובת עצמו. כבר לא צריך לטוס לגרמניה הגשומה באמצע שדות ויערות "בדרך הרומנטית" לאותו פונדק דרכים נידח, אפשר למצוא את אותו ניכור לצערנו כאן בינינו בין שכנים ואפילו במשפחה הקרובה!
בואו נתחבר בכל הכוח, מעל השנאה נפעל לחיבור.
חיוכים ומחוות אמנם לא באמת יפתרו את הצרות וישככו את הכאבים.
אבל נכונות להתקשר, רצון טוב לידידות יעוררו את כוח החיבור, הכוח הפנימי שטמון במערכות הקשרים שבינינו.
הכוח החיובי שמחבר ומגן הכוח "שעושה" אותנו ישראלים.
מקובלים כתבו זאת כבר לפני הרבה שנים, שאנו צריכים להיות עם סגולה להתחבר כדי להיות לְאוֹר גּוֹיִם.
"ישראל" (מלשון ישר-אל), תפקידם להעביר את האור לאומות העולם, לכן הם נקראים "אור לגויים".
(הרב יהודה אשלג, בעל הסולם).
