כל הפוסטים באנרגיה שלילית

שאלה ששאלתי את דודה קלרה בפגישתנו האחרונה, פתחה נושא כאוב ושיתוף אישי שהכה אותי בתדהמה...

"הוא תקף אותי, הגענו עד לידי אלימות פיזית." וזה אחרי שנים שהוא גונב, משקר, מתחמן. מנצל את זה שנשארנו רק

מבטנו הצטלבו, חיוך מזויף, הרגשתי את המאמץ. יצר דחייה בדיעבד. עברו שבועות, אולי חודשים, אפשר לומר אפילו שנים. עד שנרקמו

בקרוב יתחיל החופש הגדול. מיליוני ילדים בגילאים שונים יצאו לחופשה. ומיליוני זוגות הורים יתחילו את "שנת הלימודים". חודשיים הם יאלצו

"צריך להרוג את האשכנזים האלה! מי נתן להם את זכות הבחירה! שילכו ל… " וזה המשיך כך ללא הפסקה. עד

רצה הגורל בלית ברירה באחד הבקרים בשעה 6:30 היה עלי לבצע את אחת המשימות השנואות עלי ביותר. בכל צומת בחיי,

הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה. כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר

"בעלי התלונן שהם קטנים אז עשיתי הגדלה, מחזיקה אותם בשתי הידיים וקורצת לניקול שבינתיים התיישבה לידה, ועוד מתיחה קטנה על

הלב נסגר. כעס מוביל לריחוק, ניקור, דחייה, אחרי זמן מה … אדישות, נכון זה מוכר.   מנגנוני הגנה מקולקלים, פגיעות

אני זוכר כמו היום את המבט והכאב, את השאלה שקיוצה את שרירי הבטן הרכה. של סבתי עליה השלום שהייתה ניצולת