כל הפוסטים בכללי

אחת לשבועיים היא הגיעה לנקות את ביתי. אישה מבוגרת להערכתי מעל גיל 50, עובדת זרה מאוקראינה, את שמה אינני זוכר

"תפסיקו כבר אני ממש מרגיש שאתם מזהמים את נשמתי, אני לא רוצה לשמוע את הדיבורים האלה”!!! כך אני דורש מילדיי

לפני הרבה הרבה שנים הגיעו הטלוויזיות הראשונות לארץ. אנחנו במשפחה התחדשנו באחת, כשאצל רוב השכנים היא הפכה זה מכבר לחלק

"אבא נפצע אני נוסעת לבית החולים הדסה בירושלים". אפילו את הדרך בה קיבלתי את הבשורה הקשה ששינתה את חיינו לא

עכשיו אנחנו כאן קרקע אמצעית MIDDLE GROUND בין הישן שהתפרק לחדש שטרם נוצר האדמה נשמטה תחת רגלינו, פחד טלטלה חדרו

ולעיתים נדמה שאין ביננו כלום, אין חוט מחבר. והלב נשאר אטום בכל דבר רואים הפוך כמו שני אנשים שונים. בשני

ישראל במלחמה. כולנו מרגישים את כוחה של הרוח הישראלית, כוח החיבור בינינו, כהבטחה לעמידתנו האיתנה בשתי החזיתות, הגשמית והרוחנית. אנחנו

פתאום החלו רעידות מוזרות, שכנעתי את עצמי בשניות הראשונות שהכביש מחורץ. ממשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים מתחיל להבין שמשהו

הלב של כולנו נשבר ומשתתף בצער משפחות הנפגעים, מרגישים חוסר אונים ואי ודאות לגבי העתיד לבוא. רקטות נורות עלינו, מאיימות

רציתי רק לגונן עליה לעטוף אותה בחום ואהבה. נפגשנו בימים שנקבעו מראש, קוראים להם בז'רגון מקצועי "הסדרי ראיה". דיה הגיעה