כל הפוסטים בכללי

"צריך להרוג את האשכנזים האלה! מי נתן להם את זכות הבחירה! שילכו ל… " וזה המשיך כך ללא הפסקה. עד

רצה הגורל בלית ברירה באחד הבקרים בשעה 6:30 היה עלי לבצע את אחת המשימות השנואות עלי ביותר. בכל צומת בחיי,

מרוב התרגשות והתלהבות הלב כמעט ברח מבית החזה. דופק מואץ לא יכולתי לנשום. זו ההרגשה שליוותה אותי עם הכניסה למסיבת

פתאום משום מקום אזעקה. אינסטינקט ראשוני חשבנו הנה שוב תקלה במערכת ההפעלה. שנייה עוברת מפנימים וואלה זה אזעקת אמת. כבדות

הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה. כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר

אמצע החיים, מאחוריי משברים שהובילו לחוסר הבנה לאן הובילו אותי החיים. ניסיתי להיאחז ולנסות להדביק את החיים המוכרים, שהחלו אט

היא הייתה עדיין נערה מתבגרת, מאחוריה שנים קשות שנצרבו בנשמה. קרן האור בחייה היה אבא, שעמד איתן שם בשבילה. זה

בכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלה אני מרגיש כעס שמתחיל לטפס מהבטן, עולה ללב עושה "שני מחזורים" מגיע לראש.

"בעלי התלונן שהם קטנים אז עשיתי הגדלה, מחזיקה אותם בשתי הידיים וקורצת לניקול שבינתיים התיישבה לידה, ועוד מתיחה קטנה על

"נולדתי בקונסטנצה, זו עיר קייט על שפת הים השחור. הבית שלנו היה ליד תחנת הרכבת. בקיץ אבא שלי היה לוקח