זכור לי אחד הרגעים שבהם הביעו אהבה הילדים שלי כשהיו פיצקלה, היה כאשר הם הציעו לי את המוצץ שלהם. עבור ילד קטן המוצץ הוא אחד הדברים בין היקרים ביותר עבורו.
שאלו קבוצת ילדים צעירים מהי אהבה בשבילכם?
אחד הילדים ענה, "אהבה היא כשאתה נותן למישהו את רוב הצ'יפס שלך בלי להכריח אותו לתת לך משהו בחזרה". זאת באמת אהבה. הילד נותן את מה שמוצא חן בעיניו, את מה שטוב עבורו לטובת חברו .
ילד שני אמר, "אהבה היא מה שמכריח אותך לחייך כשאתה עייף". וגם זאת אהבה. כיוון שהחיוך היא פעולה נעימה המרוממת מהרגש נוכחי.
ילד שלישי אמר, "אהבה היא כשאתה לובש כל היום חולצה שחבר אמר לך שהיא יפה בעיניו". עוד ביטוי לאהבה. רצון לשמח את החבר שהחולצה מצאה חן בעיניו.
לאן נעלמת אותה אהבה כאשר אנחנו מתבגרים?
לילדים קטנים ישנה יכולת להרגיש מה היא אהבה. לצערנו היא נעלמת אחר כך כשאנחנו מתבגרים? אנו הופכים מילדים אכפתיים לאנשים שונאים לוחמניים, מזלזלים או סתם אדישים אחד כלפי השני.
מדי יום אנו לומדים את חכמת הקבלה, המסבירה שהסיבה לכך היא האגו שלנו שגדל ורוצה לטרוף לעצמו הכול.
ובכל זאת, הילד שבנו לא נעלם באמת, הוא אף פעם לא מת. הוא נשאר בפנים והוא נקודת פתיחה והזדמנות להתחיל להתפתח באופן לא אנוכי, "לדרוך" על אותו אגו הגדל בנו עם השנים. ולשוב להיות אותו ילד אוהב, אלא שהפעם מתוך מודעות והתגברות. ילד גדול.
על רקע המלחמות הקשות שאנחנו עוברים היום נגד האויב החיצוני, והמאבקים הנוראים שמבעירים שנאה בינינו, נקווה שנמהר למצוא בנו את התמימות הפשוטה מאז, שתכסה על כל הפשעים ותרומם אותנו לאהוב איש את רעהו כמו ילדים, כמו שעם ישראל צריך להיות כשיגדל.
