אנו נוטים "לאכול" את עצמנו במשך שנים על כל מיני דברים שעשינו או לא עשינו לאחרים אי שם בעבר. מייסרים את עצמנו בשאלות כמו למה לא פעלנו כך או אחרת?
דקל קראה לה סבתא יָהיָה. ה שכנה הכי קרובה שהפכה למשפחה גידלה את אחי ואותי, ואף המטפלת שגידלה אותה. (יָהיָה) יהודית שימשה עבור דקל עמוד תווך, ביטחון, חכמת חיים וכלים רבים המשמשים אותה ביומיום. חום, אהבה, נתינה, בית חם, אוזן קשבת ומדריכה לחיים. נשמות שנכרכו אחת בשנייה.
אומרים שהנשמה מרגישה שהיא עומדת לעזוב את הגוף… וכך היה גם בסיפור של סבתא יָהיָה. חלפו רק מספר חודשים בהן איבדה את ביתה ובעלה. 90 שנים מאחוריה הגוף נחלש, הראש נשאר צלול כמו בימים הטובים אך לא נותרו כוחות נפש להתמודד עם המצב.
חלפו רק מספר שנים בודדות מהרגע שדקל איבדה את הסבתא הביולוגית שהיוותה אף היא עוגן בחייה. הפחד לאבד עוד דמות מרכזית היה קשה מנשוא. רצון לשמור את הסבתא "לנצח" שתהיה שם עבורה כמו בילדות. למרות שמבלי משים לב התהפכו שם היוצרות. למרות גילה הצעיר העניקה ביטחון קצת טעם לחיים הקשים לסבתא יָהיָה ברגעים שהרצון לחיות רוצה לעזוב…
רגשות אשם ליוו את דקל מיום פטירתה ועד היום. מחשבות שחזרו על עצמן כמו "היא לא מניחה לי. אני מרגישה אותה איתי. היא מבקרת אותי בחלומות"…ועוד ועוד.
דקל קיבלה מגוון עצות כאלה ואחרות כמו: תדליקי נר, תחשבי אחרת, תעשי כך וכך… אך האם אותן עצות באמת יצרו בה שינוי? או רק הרגיעו את האגו הנמצא במאבק מול ג'ימיני (הצרצר מהסרט פינוקיו המשחק את תפקיד המצפון)?
רגשות אשם
אנו נוטים לייסר את עצמנו במשך שנים על כל מיני דברים שעשינו או לא עשינו לאחרים אי שם בעבר. שאלות כמו למה לא פעלנו כך או אחרת? למה לא אמרנו דבר זה או אחר באותם סיטואציות שחלפו?…
ייסורי מצפון ורגשות אשם אשר מגיעים אלינו ללא הודעה מוקדמת ועוצרים אותנו ממרוץ החיים. מובילים אותנו לברורים עמוקים אם פעלנו נכון בעבר במערכות יחסים או קרובים שהלכו לעולמם. במבט לאחור צף ועולה צער שגרמנו לאותם קרובים שכל כך אהבנו ודאגו לשלומנו בעבר. ההכרה בכך לא נותנת מנוח, במקרים קיצוניים ממש מייסרת את נפשו של האדם.
אז בעצם אפשר להקל על המצב?
הדרך הנכונה להתייחס לחיים על כל מה שקרה בעבר היא ההבנה שהכול היה מכוון על ידי הגורל, כוח הטבע, כוח עליון, תקראו לו איך שתרצו. יכול להיות שרגשות האשם מוצדקים יכול להיות שלא, בין כך ובין כך, לא ניתן להשיב רגע שחלף. אין טעם להאשים את עצמנו לשפוט לבקר ולהתייסר על "חלב שנשפך".
למה אנו צריכים לעבור את התהליך הזה?
את העבר לא ניתן לתקן אך מעכשיו והלאה עלינו להשתדל לעשות טוב לכולם. כפי שאנו מפנימים שאנשים התייחסו אלינו יפה ואנו לא ממש החזרנו להם יחס זהה. כדי שנהפוך את היחס לאחרים נשים את עצמנו במקומם ונדע מה יעשה להם טוב. אין רע בעולם, אלא דרכים שונות שבהן החיים מקדמים אותנו להבנה שמוכרחים לרקום קשרים טובים בין אדם לאדם. בכל פעם שממלאים אותנו אותם רגשות אשם על דברים שעשינו או לא עשינו מאטימות הלב, חוסר רגישות לזולת. אין על מה להצטער כאילו היה זה מישהו אחר ממש. בטוח שבעוד מספר שנים נצטער על מה שאנו עכשיו. זוהי דרכו של הטבע לפתח ולגדל אותנו בכל שלב ושלב.
לעשות מקסימום טוב באמצעות כל היוצרות כלפי כל אדם ואדם. להיות ולשאוף להיות כוח חיובי בכאן ועכשיו. זוהי הדרך לרפא מן השורש את רגשות האשם.
