מדוע נעשה לנו קשה כל כך לאהוב?
ואיך אפשר להגיע לאהבה שמחברת בינינו גם כשאנחנו שונים וחלוקים?
רק ימים ספורים מפרידים בין ט׳ באב, שמסמל את החורבן שנגרם בשל שנאת חינם, לבין ט״ו באב, חג האהבה.
החיבור ביניהם אינו מקרי.
שניהם מציבים במרכז את היחסים בינינו, ואת הכוח שיכול לפרק אותם או לבנות אותם מחדש.
ברוב המקרים, לפחות בתחילת הקשר, אנחנו עדיין לא אוהבים את האדם כפי שהוא.
אנחנו אוהבים בעיקר את ההרגשה שהוא מעניק לנו: להרגיש רצויים, מוערכים, בטוחים ופחות לבד.
כל עוד האדם שמולנו מעניק לנו את ההרגשה הזאת, קל לנו לאהוב אותו.
אבל מה קורה כשהוא מאכזב, מתרחק, חושב אחרת, או פשוט מפסיק למלא את הציפיות שלנו?
ברגע הזה, האהבה יכולה להתחלף במהירות בכעס, בביקורת ובריחוק.
לא תמיד מפני שהאדם שמולנו השתנה, אלא מפני שכבר איננו מקבלים ממנו את מה שקיבלנו בעבר.
אולי השאלה המעניינת באמת לקראת ט״ו באב אינה רק את מי אנחנו אוהבים, אלא מהי בכלל אהבה, ואיך אפשר לשמור עליה גם כשהרגש הראשוני חולף.
אהבה היא לא רק משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו בונים.
כפי שנאמר: ״על כל פשעים תכסה אהבה״. אין הכוונה להתעלם מפגיעות או למחוק את חילוקי הדעות, אלא ללמוד לבנות מעליהם קומה נוספת של הקשבה, התחשבות וחיבור.
מעל האכזבות והפגיעות.
מעל הפערים והוויכוחים.
ומעל החשבון האישי ששואל כל הזמן: מה אני מקבל מזה?
אהבה כזאת אינה מחייבת אותנו להסכים על הכול, להתעלם מפגיעה או לוותר על עצמנו. היא מתחילה ביכולת לראות את האדם שמולנו גם מעבר למה שאנחנו מקבלים ממנו, להקשיב לו באמת ולפנות מקום לשונות שלו. בכל פעם שאנחנו מצליחים להתעלות מעט מעל העלבון, הביקורת והחשבון האישי, אנחנו מוסיפים עוד לבנה לקשר שנבנה בינינו.
בט״ו באב הזה, במקום לשאול עד כמה הסביבה אוהבת אותנו, נשאל את עצמנו עד כמה אנחנו מסוגלים לאהוב את הסביבה.
כי אהבה אמיתית אינה רק רגש שמתעורר בנו, אלא קשר שאנחנו לומדים לבנות, לשמור ולטפח בכל יום.
חנן חיים
ליווי לצמיחה מתוך משברים
אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי, שינוי וצמיחה,
מתוך הקשבה, כלים רגשיים וניסיון חיים.
המטרה שלי אינה “לתקן” את האדם,
אלא לעזור לו לפגוש את עצמו מחדש,
ולהתחבר לכוח הריפוי שכבר קיים בתוכו.
