זה פוסט שחושף תקופה מקדמה דנן, כזו שמעולם לא דיברתי או כתבתי עליה…

הייתי בן 27–28. הצ'אקרות נפתחו, והכירו לי "חננה" – תל אביב אחרת. פתאום גיליתי את העיר ללא הפסקה; לא דמיינתי שבזמן שאני ישן בלילה, יש אחרים שכובשים את הרחובות בסערה.

טוב נו, לא הייתי באמת חננה מנותק מהמציאות. יצאנו, חבורת הילדות שהתרחבה עם השנים, לברים ולמסיבות של ימי חמישי ושישי שהתחילו לקראת חצות. אבל אז שכן יקר הכיר בינינו. הייתה פגישה, ניצוץ נדלק, והתחלנו לצאת.

כשמחוגי השעון הופכים כרכרה לדלעת: הכניסה לעולם היחצנות

לא הבנתי אז שאני עומד להישאב לעולם שלא הכרתי: עולם נוצץ, מהיר, מלא שמות, פרצופים ואשליה של חיים. נכנסתי לקשר עם אשת תקשורת ויחסי ציבור מבטיחה. וזרמתי.

הייתי אוסף אותה מצפון תל אביב, קרוב לשעה שבה מחוגי השעון כבר כמעט הראו שהכרכרה של סינדרלה הופכת לדלעת. הגעתי בפיאט אונו אפור-עכבר החדשה שלי. היא הייתה יורדת מהבניין הצפונבוני במתיקות כזו, לבושה במיטב מותגי העל של מעצבים מהארץ ומהעולם (רק היום אני מבין למה אחר כך העזתי לקנות חליפת חתן מאותה הכיכר…).

בלילות החורף הקפואים היא הייתה נכנסת לרכב עטופה במעיל פרוות מינק אמיתי. כל הערב הייתי בהתקף חרדה שבמלתחה מישהו לא יעשה עליו "מערוף". איפור מוקפד, כמו כוכבת הוליוודית רגע לפני האוסקר. מה אומר לכם – לא לקח הרבה זמן והתאהבתי בה עד עמקי נשמתי.

בדיעבד, אני לא יודע איך לא התביישתי להגיע למפגשים האלו. לרוב הייתי בג'ינס LEVIS וחולצת טריקו שנקנתה בסייל, או סתם "מציאס" משוק בצלאל.

ככה התחלנו "דווארות" – מחממים מנועים ומתחילים באירועים קלילים. זכורה לי פעם אחת שבה נדהמתי מהסיטואציה ההזויה: בהפסקה בין שני חלקי הצגה ב"הבימה", השתתפנו מאחורי הקלעים במסיבת הפתעה לשחקן הראשי (אני אפילו לא זוכר את מראה פניו). משם "קפצנו לשעה" להשקה של מסעדה סינית חדשה בצפון העיר, "נשנשנו" משהו שיהיה דלק להמשך, ומשם לעוד מסיבות אח"מים בכפר שמריהו או בהרצליה פיתוח.

רשימות על נייר כסף: לשרוד את "הוז-אנד-הוז" עם חפיסת טיים

בלילות שבהם לא היו אירועים מיוחדים, היינו קופצים למפגשים במלון "ימית" דאז. באולם ה-VIP, למורשי כניסה בלבד.

אני ופוליטיקה, עוד מילדות, לא הולכים יחד. עם המגבלה הזו נאלצתי להתמודד במבוכה כשבת הזוג שלי הציגה אותי בפני חברי כנסת וכל מיני סלבס מהשורה הראשונה. באותן שנים עישנתי סיגריות TIME; הייתי מוציא את נייר הכסף שעטף את הסיגריות ורושם עליו את שמות האח"מים שפגשנו כדי לא לשכוח (להזכירכם, דיסלקט מלידה).

לעיתים קרובות מצאנו את עצמנו בסוף הערב – או ליתר דיוק, בתחילת הבוקר – מחזירים בפיאט אונו האפורה דוגמניות-על של פעם, כמו תמי בן עמי ז"ל או קארין דונסקי. השחר כבר כמעט הפציע כשהייתי חוזר לדירה שלי בראשון לציון, עייף ומותש.

שעתיים-שלוש שינה במקרה הטוב, וכבר קם לעבודה. חייב להספיק להגיע להרצליה פיתוח לפני הפקקים של 7:30. העיגולים השחורים סביב העיניים לא ממש עזרו, ואם לא הייתי זוכר ב"תחקיר הבוקר" במשרד את שמות ה"הוז-אנד-הוז" שפגשתי בלילה, החברים לעבודה היו עושים לי את המוות.

אבן אקרשטיין ככרית: המחיר הפיזי של האשליה

ניחנתי במנגנון של חייל ממושמע. בהפסקת הצהריים הייתי משלים חצי שעת שינה בחנייה האחורית של בניין המשרדים, על בטונדה מוגבהת. הנחתי מתחת לראש "אבן משתלבת" אדומה של אקרשטיין, כמובן. אפילו קיבלתי אישור מיוחד מהסמנכ"ל והרל"שית לנשנש שתיים-שלוש עוגיות מובחרות – כאלה שנשמרו רק לבכירי החברה בישיבות הנהלה. זה היה תחליף לארוחת צוהריים. קפה חזק ליד, ויאללה – ממשיכים לחצי השני של היום.

זה נמשך ככה תקופה ארוכה. יש משהו בתנועה הזו שנותן תחושה של מילוי. כשאני מביט לאחור, החיים שלי נעים במחזוריות, כמעט כמו עונות השנה. היו תקופות שבהן ישבתי בבית בעל כורחי, מכל מיני נסיבות, ולעומתן באו תקופות שבהן יצאתי "לכבוש את החיים", בכל פעם באופן שונה.

בכל שלב התעוררו בי רצונות חדשים. לא תמיד ידעתי מה מקורם. נכון, הם מילאו אותי סיפוק, אבל ברגע שהמילוי הזה נגמר – כבר חיפשתי את הבא בתור. היום אני מבין שלא פעם הרצונות האלו באו דווקא כדי לעצור אותי ולגרום לי לחשב מסלול מחדש.

מבחוץ זה היה נראה כמו "חיים", ובדיוק בגלל זה כל כך קל להתבלבל. כשנדלקים באדם רצונות חדשים והוא עוד לא למד להבחין בין חיים לגירוי, בין מילוי להתמלאות, או בין רעש לשמחה – הוא עלול לחשוב: "זהו, מצאתי את החיים".

גם אני חשבתי ככה. בדיעבד אני מבין שלא ברחתי אל החיים, אלא נמשכתי לטעום את הטעם של החיים הריקניים. לא סבלתי שם, להפך, נהניתי; אבל לאט לאט הרגשתי שהקשר לא מתקדם לאן שציפיתי. התעייפתי פיזית ונפשית מכל אורח החיים הזה. חיפשתי שקט.

בין גירוי למילוי: מה למדתי על הריקנות שנוסעת איתנו לכל מקום

נרגעתי מהתדר הרועש מצאתי את מי שהקימה איתי בית ומשפחה. למעשה, היא הייתה שם כל הזמן; אפילו גרה ממש לידי, ממתינה בסבלנות עד שייצא לי כל האוויר מהמפרשים ואירגע. הקשר התפתח והפך לרציני. חזרנו למפגשים "נורמליים" עם חברי הילדות האהובים שלי. הקמנו משפחות, נולדו ילדים, וחיינו את החיים.

עם השנים למדתי לזהות בעצמי משהו נוסף: התקופות שבהן אני "משתבלל" הולכות ומתארכות. פעם חשבתי שאלו תקופות ריקות, היום אני מבין שהן אלו שמאפשרות לי לגלות פנים חדשות בעצמי – תובנות, הבחנות והסתכלות אחרת על המציאות. הרי בתקופות שבהן אני "הפוך", בתנועה מתמדת ללא הפסקה, למי בכלל יש זמן לעצור ולחפור עמוק בנשמה?

בילדות, כשדמיינתי את חיי קדימה, ראיתי תמונה אחרת לגמרי: אותה אישה, אותו בית, עבודה קבועה. יוצא בבוקר וחוזר בלילה. רוטינה מסודרת, כמו בסרטים. שנאתי שינויים. רציתי לשמור על קשרים הדוקים עם אותם אנשים שעטפו אותי, תמיד הייתי זה שזוכר ימי הולדת וצמתים חשובים. חיפשתי יציבות שאף פעם לא באמת מצאתי.

אבל זרמי החיים לקחו אותי שוב ושוב לבנות מעגלים חדשים, ובהתאמה – גם הקשרים הישנים השתנו.
שלושת ילדיי גרים היום בתל אביב; הם לא מבינים איך העיר הזאת לא עושה לי "וואו". אולי זה כי אני כבר יודע שלא כל מה שנראה כמו חיים הוא באמת כזה.

כבר כתבתי פעם על תקופה אחרת בחיי, שבה כמעט הגעתי לירח. גם שם גיליתי שלא משנה כמה רחוק מגיעים – הריקנות יודעת לטוס יחד איתך.

בפוסט הבא אני מבטיח לחזור לסגנון שאתם מכירים היום, ולמאמר שרציתי לכתוב מלכתחילה – זה שעורר בי את הזיכרונות האלו ממעמקי המגירה.