יום חמישי בבוקר. מטח כבד נופל על האזור ומרעיד את החלונות – ואת הלב. אני יכול לבחור בנוחות. להישאר בבית, קרוב לממ"ד, עטוף בפחדים וחרדות.
אבל בחרתי לצאת.
הטיל שפגע – לא בבית, אלא בלב, העמיד את האגו שלי למבחן: האם להתארגן ולצאת ליום טיפולים באנשי מילואים או להישאר באזור הנוחות בבית עם הפחדים והחרדות ליד הממ״ד.
האגו לחש: "תשמור על עצמך."
הדילמה הייתה אמיתית. כמה מטפלים ביטלו את הגעתם, גם הנהג שלי התלבט.
בחרתי לנסוע כמו טיל נעול על מטרה.

פגשתי גיבורים.

יוסי הנהג, בחור מדהים בגיל הבת שלי. קצין לוגיסטיקה שמאחוריו מעל 350 ימי מילואים בתקופה האחרונה – משלב מילואים ועבודה. כולי הערצה.
בדרך אספנו תרומה נדיבה של מוצרי היגיינה: סבונים, וטואלטיקה, מברשות שיניים – דברים קטנים שנעשים גדולים בשטח.
"שמעת על צומת תשובה?" יוסי שאל.
"כן איפה?
"הנה"
ופתאום – הפתעה מרגשת: פגשנו את דרור, אותו מטפל שפגשתי לפני כחודשיים – בעלים של בית ספר לכירופרקטיקה מאנגליה שמתגורר בחדרה, מגיע מדי יום עם מיטת טיפולים באוטובוסים / רכבות, מטפל בחיילים מהבוקר ועד הלילה. עיניו זוהרות.

יצאתי לעזור – וחזרתי עם לב אחר.

הגענו לשטח. טיפלנו בלוחמים מכל הלב בחום ואהבה. כל מטפל, כל מגע, כל חיוך – יצרו יחד מרחב של ריפוי ואהבה.

טיפלתי באבא לחמש בנות, אשתו כורעת ללדת את הבן השישי – והוא כאן משרת, שומר על בני העוטף.

פגשתי 💔בחור בן 23. עיניו כבויות. הגיע מניחום אבלים של חבר מהצוות, שנהרג יומיים לפני. סערת רגשות התחוללה בתוכו ולא היו לו כלים ותמיכה מהסביבה שיסייעו לו להתמודד. טיפלתי בו. לאחר מנוחה המשיכה את המלאכה מטפלת נוספת, יחד הצלחנו להוריד את מפלס הסטרס הוא התאזן ונרגע.

לפעמים רק מוציאים אותנו מהבועה. אבל למה לחכות?

ובין טיפול טיפול, לא הרפתה ממני השאלה: למה צריכים מאות טילים מאירן כדי לשלוף אותי מאזור הנוחות, לעזור לאנשים שלא הכרתי מעולם. ברור לי שללא המצב הנורא הזה, שום כוח אחר לא היה מניע את הגאווה שלי לצאת מדל"ת אמותיו.

הרי אנחנו באמת מחוברים. שום עם לא יכול לנו כאשר אנחנו פועלים מלב משותף אוהב, חומל, דורש טוב לכולם. ויותר מכך, אנחנו מהווים אור לגויים. ואז כל הכוחות השלילים מתפוגגים כמו מגדל קלפים. הכול נעשה פתאום כל כך ברור.

לו רק יכולנו לחיות כך ביומיום אולי לא היינו צריכים את כל המלחמות האלו נגדנו?!

בסוף היום, לפני שעליתי לרכב, יוסי שיתף אותי במשהו שצמרר אותי: "אני גר בבניין בתל אביב בלי מקלט. בשבוע האחרון, באזעקות, מתכנסים כ-50 איש במקלט של הבניין הסמוך" הכרתי אנשים מהבניין שעד לפני
שבוע עברנו אחד ליד השני בהתעלמות. הערב החלטנו כל הבניין להתארגן לארוחת ערב משותפת".
מרגש. עם ישראל מתעורר לחיים.