אתמול טיפלתי באדם
שבעוד שעה כבר היה אמור להיות באוויר,
בדרך למשימה שמגינה על המדינה.

ברגעים כאלה
אתה מבין עד כמה האחריות גדולה.

לא שבדרך כלל אין אחריות כלפי מטופל.
אבל אתמול המחשבה הייתה אחרת.

המחשבה שמאחורי אותו חייל מילואים או חייל סדיר
עומד העתיד שלי, שלך ושל כל המדינה.
וזה מעצים מאוד את תחושת האחריות.

אחרי "פגרה" של חודשיים מסיבות רפואיות,
שבשבילי הרגישו כמו נצח, חזרתי אתמול לטפל.

יחד עם קבוצת מטפלים מדהימים
שהגיעו מכל הארץ וגם מהעולם.

אנשים שנותנים מזמנם, מכספם ומהידע המקצועי שלהם
כדי לעזור לאותם חיילים ואנשי מילואים
ששומרים על ביטחון המדינה.

הפקדנו את הטלפונים בש.ג.
ונכנסנו לבסיס באמצע המדבר.

הייתה באוויר התרגשות שקשה להסביר.
הזכות שנפלה בחלקנו להקל, אפילו מעט,
על הגוף ועל הנפש של טייסים.

מאחורי כל משימה בשמיים
יש גם גוף שצריך כוח.

ובאותו רגע חלפה בי מחשבה אחת –
כמה מעט אנחנו יודעים על מה שהם עוברים
וכמה הרבה אנחנו חייבים להם.

טייסים שבזמן שאנחנו חוזרים לשגרה,
עולים למטוסים חמושים
וטסים שעות ארוכות כדי לבצע משימות
שנועדו לשמור על ביטחון המדינה.

ובתוך הרגע הזה
אתה גם מבין את גודל האחריות.

אתה מטפל בטייס
שבעוד שעה כבר יהיה במטוס, באוויר.

אחרי שבע שעות יצאנו מהבסיס חזרה למרכז.
נרגשים ומתפעלים.

מהמסירות שלהם.
מהיכולת לשים בצד את ה"אני"
ולבצע משימה למען כולנו.

זו תכונה שמאפיינת את הלוחמים שלנו
באוויר, ביבשה ובים.

תפילה

אלוהים, שמור עליהם.
על כל חייל וחיילת באשר הם.

תן להם כוח פיזי ונפשי להתמודד עם המשימות.
ושמור גם על המשפחות.

על הבתים שממשיכים להחזיק שגרה בעיתות מלחמה,
עם ילדים קטנים ודאגות גדולות.

ועל הנשים שמעניקות את הרוח הגבית
כדי שהם יוכלו להמשיך לבצע
את המשימה החשובה כל כך לעתידנו.

אחרי כשלוש שעות נסיעה,
עם אזעקות בדרך ונפילות טילים מסביב,
הגענו הביתה.
לפתח תקווה.

הסתכלתי על השעון. וחלפה לי מחשבה בראש
לנו לקח שלוש שעות להגיע הביתה.
ואותם טייסים
שבהם טיפלנו רק כמה שעות קודם,
בערך באותו זמן
עדיין היו באוויר.

טסים שעות ארוכות,
מבצעים את המשימה,
ורק אחר כך חוזרים לבסיס.

ואז הבנתי שוב
כמה כוח זה דורש.
כמה אחריות.
וכמה אנחנו חייבים להם.

🙏

♦♥♦
התמונה נוצרה באמצעות AI כדי להמחיש את הרגע שתיארתי בפוסט, והיא אינה צילום אמיתי.