יום שישי, שעת דמדומים, רגע לפני שהשבת נפרשת על העיר.
ירדנו מטירת היידלברג (גרמניה) בדרכנו לרכב שחנה בתחילת מדרחוב העיר העתיקה.
הכל היה כאילו שגרתי – צעדים מהירים, קור חורפי שנושך את הפנים
עד שלפתע הלב החסיר פעימה.

מתוך הערפל והאבן, צפה אלינו שירה.
לא מוכרת. לא דומה לשום דבר שהכרתי.
צליל ראשון, ועוד אחד והגוף עצר כאילו מישהו לחץ על כפתור נסתר.       
אוזנינו נמשכו קדימה, והרגליים פשוט קיבלו החלטה לבד.
הלכנו בעקבות הקול, כאילו מישהו פורש לפנינו חוט בלתי נראה.

עד שעצרנו בפתח כנסייה צנועה, אפלולית מבחוץ.
בפנים חום עדין עטף אותנו, ניגוד מוחלט לקור שעמד בחוץ.
נראה שנערכה שם חזרה להרכב ווקאלי לקראת מיסת יום ראשון,
אבל מבחינתי זה היה הרבה יותר מזה.

עמדתי שם, נושם לאט, מרגיש שהזמן מתעבה סביבי.
חששתי לצאת, שמא אאבד את הרגע. 
רק בדיעבד הבנתי שאותם דקות פשוטות יצרו בי מארג רגשי חדש,
פתחו צוהר שלא ידעתי שקיים.
זה היה רגע מכונן – חיבור ראשוני, כמעט מיסטי, למוזיקה הקלאסית.

כשצליל פוגש נשמה שלא הייתה מוכנה

מוזיקה תמיד הייתה אהבת חיי.
גדלתי על שירים, על קצב, על מנגינות.
ועד לאותה סיטואציה, ניסיתי לעיתים רחוקות לשמוע מוזיקה קלאסית – אך משהו דחה אותי.
לא ידעתי להסביר למה. לא אז.
אולי בגלל סטיגמות, אולי השפעות של סביבה,
ואולי – וזו המחשבה שמלווה אותי מאז,
שהכלי הרגשי שלי פשוט לא היה מוכן עדיין לקלוט צלילים מסוג אחר,
שבאים ממקום עמוק יותר.

המגע הישיר של המוזיקה – בלב לפי חכמת הקבלה. 

וכאן עולה שאלה מרתקת:
איך ייתכן שצליל – בסך הכול גל אוויר המכה בעור התוף – מצליח לעורר בנו רגשות עמוקים כמו שמחה, עצב, בכי או צחוק? הרי אין רגש בתוך הצליל עצמו.

כפי שמסביר הרב ד"ר מיכאל לייטמן, הצלילים, כשהם מסודרים בהרמוניה נכונה יחד עם ההפסקות שביניהם, מעוררים את המנגנון הפנימי שבאדם – ושם נולדים הרגשות.
המוזיקה משפיעה ישירות על האדם: היא עוקפת את השכל ופועלת ישר על הרגש, על הרצון.
בהרמוניה מוזיקלית נוצר רזוננס הדומה לשלמות העליונה שבטבע. לכן מוזיקה מרוממת, מזכירה רגש מיוחד;
היא נכנסת בלי לבקש רשות, מטפטפת אור קטן המרכך את הכלי ופותח אותו.

זו הסיבה שאדם לפעמים מרגיש "שבריר רוחני" כששומע מוזיקה מרגשת.

(מתוך “חיים חדשים 359 – השפעתה של המוזיקה על האדם”).

הלב כתיבת תהודה – והאמנות של ההתכווננות

חזרנו לארץ, רכשתי מנוי לסדרת קונצרטים – בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. 
חלפו כמה שנים מהחוויה בהיידלברג, נולדה בתנו הבכורה דקל. רכשתי מנוי לסדרת קונצרטים לילדים. ניסיתי לעורר בה אהבה למוזיקה קלאסית. דקל מאוד נהנתה מהבילוי המשותף ומקדונלד'ס בסיום – מהמוזיקה קצת פחות 🙂
אז הבנתי: כל אחד מכוון אחרת.
לא כל צליל נוגע בכולנו באותה מידה – וגם זה בסדר.

עם הזמן למדתי שכל חוויה גם זו שנראית סתמית היא חלק מהניגון שלנו.
אנחנו נולדים כמו כנר צעיר עם כינור חדש: בהתחלה רק שומעים, סופגים, מנסים.
כל התרגשות, כל כאב, כל אהבה – יוצרים בתוכנו צליל אחר.
והלב? הוא תיבת תהודה.
הוא זה שצריך להיות מכוון, כדי שכל מה שנשמע בחוץ – לא יערער את מה שיש בפנים.

אז איך מכוונים את הניגון הפנימי?
לא דרך מאמץ, אלא דרך הקשבה.
דרך מודעות, נשימה, ואיזון.
כשאנחנו לומדים להתבונן פנימה – לא להאשים את הסביבה אלא להבין את עצמנו – משהו נרגע.
ואז, המנגינה שלנו לעולם נעשית צלולה יותר, אמיתית יותר.

זו בדיוק המהות של הדרך שאני מלמד היום –
להתכוונן מחדש מדי יום, לפתח רגישות לעצמנו ולסביבה,
וליצור הרמוניה – ביני לבין עצמי, וביני לבין העולם שמסביב.

כי כשהניגון הפנימי שלנו מכוון,
החיים עצמם מתחילים לנגן איתנו — ולא נגדנו.

מאחל לכם מסע שקט, רך, ומכוון.
🎻