תפסתי אותו,
ערום מכל פרי, ללא פרח או עלווה.
גזע, ענפים חשופים מושטים לכל עבר,
קור חודר לעצמות. 

באתי לברך אותו ליום הולדתו – ט"ו בשבט.

אצל בני אדם, יום הולדת הוא חגיגה – בגדים יפים, מתנות, ברכות.
והוא?

אבל אולי דווקא כאן מסתתרת האמת?
האמת העירומה אינה מביישת.
ככל שנְכַסֶּה אותה בשכבות, סופה להתגלות.
כשראה אותי צוחק, פתח ואמר: "דווקא היום אתה פוגש אותי במערומי?

עמדתי מולו, ספק מחייך, ספק מהרהר.
הרגיעה אותי בדבריו: "אל דאגה, 
השורשים שלי מחוברים היטב לאדמה.
מכוסים היטב ומהודקים בעפר."

"אף לא מחשבה רעה או ספק לא יחדרו אלי.
אני "נעול" בסביבה טובה, תנאים הכי טובים לצמיחה.
ימות החורף עושים בי פלא."

המשיך ואמר: "מעניקים כוחות מחודשים.
גשם רב אני אוגר בשורשי,
ירוו את צמאוני כל ימות השנה.
רוח חזקה מנערת מעלי ענפים ישנים.
מפנה מקום לתובנות,
לקראת מחזור צמיחה חדשה."

הבטתי סביב, החברים שלו כולם באותו המצב.
אז, נבטה בי שאלה: האם גם השורשים שלי מעוגנים ומוגנים?

באיזו "אדמה" נטעתי אותם?
האם גם אני יודע להשיל מעלי את הכבד והמיותר.
לפנות למקום להצלחות, לאהבות, התעוררות למשמעות חדשה?

האם אצליח ולו רק פעם.
לפגוש את האמת העירומה,
להפוך אותה מטרת חיי,
ולהיות פעם כמו אותו אָדָם,
אותו עֵץ־הַשָּׁדֶה?!