אומנם נחתתי בגופי אך הרגשתי שאני ממש לא כאן. חצי שנה בחו"ל והחוויה המטורפת פעמה בי תקופה ארוכה.
איזו תמונה, עד היום חיה בי ההתרגשות. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ, טיול לארה"ב אחרי צבא.

לימים נישאתי, נולדה בתנו הבכורה ודי מהר, עוד בהיותה פיצית ממשש, הצטרפה לחיידק הטיסות. וכך נוצר המצב שעבור הדור הצעיר חופשה בחו״ל היא עוד חלק נעים משגרת החיים.

והיחס לחופשה בחו״ל הוא רק דוגמא. מדד האושר של שלושת ילדי שונה לחלוטין משלי. אנחנו קבענו את רמת הסיפוק מחיינו על פי כמות הבילויים, הטיסות, המסיבות, הרכב הגדול בחנייה, הבית החדש והעבודה. עבור הדור הצעיר אלה החיים, הם מחפשים התרגשויות חדשות. והתהליך נעשה מהיר מאוד. אפילו בתי הקטנה, שסיימה רק לפני כשנתיים צבא, מרגישה פער ביחס שלה לחיים לבין אלה של הצעירים ממנה בשנים ספורות בלבד.

מדד האושר

מכאן שנוצר פער גדול בתפיסת המושג אושר. וזאת בזמן שהדור הבוגר מודד את איכות חיי הצעירים על פי אותם הסטנדרטים שהתאימו לו.

מחקר בינלאומי חדש שהתפרסם ביולי האחרון בכתב העת המקוון Sciencedirect. מצא שמתוך מיליון סטודנטים מ-37 מדינות, זינקה בעשור האחרון תחושת הבדידות ב-36 מדינות. לטענת החוקרים, הסיבה המרכזית לכך היא שבני הנוער מבלים פחות זמן באינטראקציה אישית, והרבה יותר זמן במדיה דיגיטלית שאינה מייצרת קרבה רגשית.
תוצאות המחקר לכאורה עגומות, אך עד כמה הנוער באמת סובל מבדידות?

דור חדש דור אחר

סביר להניח שהם לא סובלים מבדידות באופן שאנו סבלנו ממנה. אפשר להרגיש באופי שלהם שהם נמשכים לקשרים פנימיים יותר מאשר במישור הפיזי והחומרי. זהו דור ששואל, מה ארוויח מהמאמץ לצאת לנסוע לבלות בכל מיני מקומות? מה רע בבית מול המחשב עם קולה ופיצה? לכל היותר מזמינים חבר. טוב להם בחדר האינטימי והם לא ממש חווים את המצב החדש כמשבר.
מה גם שסף הגירוי שלהם גבוה בהרבה מזה של הוריהם. הם אינם שייכים לדור שבו לא היו מכוניות, טלוויזיה צבעונית או מחשב ביתי, עבורם העולם כולו פתוח ומובן מאליו. הם לא מודדים הצלחה על פי פרמטרים בסיסיים שאנו נאבקנו עליהם כמו אוכל, משפחה, כסף פסגה כזו או אחרת לכבוש, להצליח, להרוויח. עבורם זה קיים, זהו העולם, זה דבר שבשגרה ואפילו משעמם.

ילדים עושים מה שאנחנו עושים, לא מה שאנחנו אומרים!

עלינו ההורים להפנים שמדובר בילדים מדור אחר, מתקדם יותר ולהניח להם לחיות את חייהם כראות עיניהם, מבלי לחדור לפרטיותם. אין צורך להילחם בהם עבור עקרונות ישנים, עלינו לאפשר להם לבנות את חייהם בעצמם, לא להכתיב להם כלום, רק לסייע להם ככל הניתן ולעטוף בחום ואהבה.
הכוונה היא לא למתן חופש מוחלט וחסר גבולות. אלא שעלינו להבין שעיקר החינוך בדוגמה אישית ולא בנזיפות והטפות מוסר. בפועל אנו משפיעים ומשמשים מודל לילדים בדרך ההתנהלות שלנו וביחסים עם הסובבים אותנו.

הורה בימינו לא יכול ולא צריך לקבוע מה יהיה המקצוע של הילד שלו, אורח חייו, עם מי יתחתן, במה יעסוק. עליו לפתח בילדים רגישות לסובבים אותו, להקנות ערכים וכלים לבניית מערכות קשרים נכונות שלו כאדם בוגר. עלינו להוביל את הילד להבין שהחיים מתנהלים בהדדיות, במערכות יחסים מכבדות. כך יוכל לייצב במו ידיו את מסלול החיים הרצוי לו.

אם נזרום איתם בדרכם, הם כבר יבנו בידיהם את עולמם. בין אם להבנתנו יהיה להם טוב או רע, עלינו להניח להם לחיות. אחרי הכול, האם חיינו כל כך מושלמים שאנחנו יכולים להחליט עבורם מה טוב ונכון?!