לו רק יכולתי לדעת בדיעבד מה יהיה המחיר הרגשי שאשלם כל חיי, הייתי מקבל את הבשורה אחרת. לא שיכולתי כילד לשנות את "התמונה". חיי השתנו בין לילה, ברגע בו שיתפו אותי הורי שבקרוב תהיה לנו חנות גלידה. הייתי אז בן 8-9. נורא שמחתי. איזה ילד בגיל 9 לא מתלהב כאשר הוא מתבשר שלהורים שלו תהיה חנות גלידה?!

כך מצאתי את עצמי שעות על גבי שעות, אחרי הלימודים, אחר הצהריים, לילות על גבי לילות. נשאר לבדי שומר על אחי הקטן. הטראומות מאותן שנים חקוקות, מודחקות אי שם במגירת הזיכרונות שסגרתי. שמח אני לו ישארו שם. 

ההשלכות של חנות הגלידה עלי ועל המשפחה.

מעולם לא יכולתי לעשות בייביסיטר, שמירה בצבא הרגה אותי ולא הבנתי למה. מנגד כ NUMBER ONE נומרולוגית מימשתי את תוכנית הבריאה. מספר אחד נומרולוגית לומד להתנהל כעצמאי לבד. יכולת הישרדות וחוזק.

חנות הגלידה תבעה מהורי שעות על גבי שעות וכך גם הרגה ופגעה במשפחתיות. אחי עם האשמות קשות על חוויות נטישה מהילדות למרות שתמיד שמרו עליו מטפלות מדהימות. החסר בנוכחות האם, החוסר בחום ואהבה של אמא השאיר בו חותם עד עצם היום הזה. 

חלפו שנים וחנות הגלידה תודה לאל הושכרה. נישאתי ונולדו לנו שלושה ילדים. רצה הגורל כאשר נפרדו דרכינו, אם ילדי עבדה במשרות שדרשו השקעה מרובה. ההתמודדות שוב עם הקושי של ילדי שחוו את אותה החוויה, שעות על גבי שעות לבד בבית. הובילו אותי לרגישות יתר ושמירה בקנאות למעט מקרים קיצוניים. שלא לפגוע בפינה החמה לה זכו ילדי בימים שהיו אצלי בהסדרי הראיה. דבר שבדיעבד העניק עוגן, יציבות וביטחון שאני שם עבורם. החוויה "הממוחזרת" המיתה אותי עוד יותר מאשר החוויה שעברתי אני על בשרי כילד.

 

שיטת פסיכונומרולוגיה

עבר מעל עשור שפתחתי את שיטת הפסיכונומרולוגיה. בשנים האחרונות לקחתי חלק בעשרות אירועים חוויתיים לעובדי גופים מובילים בארץ: משרדים / אגפים ממשלתיים, רשויות מקומיות, בנקים, חברות ביטוח, חברת טבע, קבוצת שטראוס, תאגיד נסטלה, תנובה, חברות סלולאריות, IKEA, חברת קוקה קולה, חברות סטארט אפ והייטק, מרכזי נופש ועוד ועוד הרשימה ארוכה.

פגשתי מאות אנשים, הרוב היו נשים. חלקן נשואות ולצערי לא מעט נשים גרושות פלוס ילדים. מדהים אותי בכל פעם מחדש. ההתעניינות של רובן ממוקדת במה יהיה איתן מבחינת קריירה, מתי יקודמו בעבודה? הן שעות על גבי שעות מחוץ לבית. חלקן אוספות את ילדיהן אחה"צ ממסגרות שהילדים נמצאים בהן תחת השגחה. קניות, חוגים, בישולים, ניקיונות, שעות בטלפונים, חלקן שבות מיום העבודה הרבה יותר מאוחר… מה עם הילדים? אני שואל, והן משיבות: הם בסדר, אני מפצה אותם בדברים חומריים. 

יצא לי לא פעם להיפגש עם נשים שגדלו בבתי ילדים בקיבוץ. מאחוריהן עשרות שנים ועדיין הכעס והמירמור על ההורים במיוחד על האימהות הוא כה גדול. חלקן עברו היפוך בהורות. להורות Overprotected אובסיסיביות שחונקת או מובילה חלק מהילדים להיות ילדים מרצים.  

הנזקים הרגשיים שהילדים חווים לא ניתן לתקן אותם בכסף! 

אני אומר, מנסה להסביר שילדים זקוקים בעיקר לחום ואהבה. נוכחות הורית משרה תחושת ביטחון שלא ניתן להחליפה. חלקן מקשיבות, משהו נוגע בלב. חלקן בהכחשה שהכל בסדר. אך רובן ממשיכות הלאה אחר מרוץ החיים המטורף שסוחף את כולנו לאיזו אשליה דמיונית שמתנפצת באיזשהו שלב.