בקור המקפיא של דצמבר בבסיס הטירונים בבית אל, הימים זחלו באיטיות. כמי שנחשב תמיד לאסטניס, לא הצלחתי להתרגל לריח השמן הכבד של הרובה. לפי פקודות המ"פ, היינו טובלים אותו לפני השינה בשמן עז ריח, שכביכול הגן עליו – ואותנו הכריחו לישון אתו יחד במיטה. טוב נו. אפשר היה מתחת למזרון. במבנה הארוך שנבנה ע"י הירדנים, ריכזו עבורנו מיטות קומתיים, אחת לצד השנייה. אני התמקמתי במיטה העליונה ומתחתי ישן ריקרדו, חבר כל כך מיוחד. נשמה גדולה ששכנה בגוף גדול, שעשה עלייה בגיל 27 והתנדב לצבא.
עם קצת תחכום ובדיחה על כך שהרובה "עלול לטפטף עליו בלילה״, ריקרדו נרתם מיד לישון עם שני הרובים, ואני – ישנתי מצוין, ללא הפרעה.
בדיעבד אני חושב, כמה רחוק יכולתי ללכת, רק כדי לסדר נוח את עצמי, גם כשזה בא על חשבון מישהו אחר.
העולם נראה לפעמים כמו מאבק הישרדותי, שבו כל אחד לעצמו – אבל האם זו הדרך שבה נועדנו לחיות? 🤔
איך אפשר ללמוד לשחות יחד?
כולנו מתקיימים בעולם בתוך תדמיות של עצמנו שאנו מכנים ״אגו״-בתרגום מהשפה היוונית -״אני״. אנחנו לומדים עם השנים להצטייר כלפי חוץ מנומסים ואדיבים, אבל עמוק בפנים אנו מתנהגים בדרך אנוכית. תמיד אבחר את העגבנייה הכי יפה בסופר ואשאיר את "הפגומות" לאלה שיגיעו אחרי. זה הפך להיות טבע שני. ככה אנחנו חיים – כל אחד לומד לכוון את עצמו הכי נכון וטוב ופחות איך להתחשב באחרים.
כולנו מנסים לשרוד באוקיינוס של החיים מבלי לדעת לשחות. שמונה מיליארד אנשים נדחסנו יחד ואנחנו נלחמים, האחד בשני, קבוצה בקבוצה, עם בעם. אפשר לומר שאם לא נשמר אנו עומדים לפני מלחמת עולם שלישית…
מרגישים צורך בשמירה והגנה, אבל לא לומדים להעניק אותה.
האם יש דרך להסביר כיצד זה אפשרי, ללמוד לשתף פעולה דווקא מעל השונות והניגודים?
אנחנו לומדים שכעם ישראל קיבלנו חלון הזדמנות לחולל מהפך. להיות אלה שיוצרים קשרים מתוקנים. להבין שכל עוד נחיה בנפרד כל אחד בדאגה רק לעצמו, אנחנו עומדים על קצה תהום. הגיע השעה לתת ידיים, ללמוד לשחות יחד.
הזדמנות לשינוי
העולם פתוח לפנינו והאופן לפיו נתייחס זה לזה, תלוי בנו. החשיבה המקולקלת שמנחה אותנו, לפיה אם לאחרים טוב אז לי יהיה גרוע, מנהלת את הרצונות, ומובילה אותנו לפגוע זה בזה ללא רחם.
אפשר לשכנע אתכם שההפך הוא הנכון, שלו רק נתקן את החשיבה ומתוכה את פעולותינו, לכולנו יהיה טוב! מובטח לנו שהתרומה לכל אחד מאיתנו ולכולנו יחד תהיה עצומה, מתנת חיים ממש!
כך כתב, עוד בשנות הארבעים, בעל הסולם – "אם לא נלמד לבנות קשר חיובי בין בני אדם, בהכרח יתפתחו קשרים שליליים".
משפט זה המבטא רעיון שמופיע בכתביו
במיוחד במאמריו "השלום בעולם" ו "הערבות", שעניינם תיקון החברה והקשרים בין בני אדם. בהם הוא מדגיש את הצורך בבניית קשרים חיוביים ואחדות בינינו כדרך למנוע סכסוך.
"אם לא נשאף לאחדות וחיבור אמיתי", לפי בעל הסולם,
החברה תידרדר בהכרח למצבים של ניכור, קונפליקט וקריסה ערכית. הוא מסביר שמכיוון שהאגו של האדם גדל ומתעצם עם הזמן, אי אפשר להשאיר את הקשר בין האנשים במצב ניטרלי. או שהם יפתחו לקשרים חיוביים המבוססים על ערבות הדדית ואהבת הזולת, או שיובילו ליחסים שליליים, שמתבטאים בתחרות עזה, שנאה ואפילו מלחמות…
ניסיונות כושלים בעבר
עם סיום המלחמה בשנת 1948 שאלו את דוד בן גוריון האם הוא שמח והוא ענה תשאלו אותי בעוד 70-80 שנים. "מדינת ישראל תיבחן בשנת השבעים להקמתה" אמר. בן גוריון לא היה נביא, הוא הכיר היטב את ההיסטוריה:
בפעמיים הקודמות בהן הוגלתה ההתיישבות היהודית מארץ ישראל, היה זה כעבור 70 שנה. זה קרה בזמן הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, שהתפרקה במלחמת אחים שהובילו ירבעם ורחבעם.
ושוב בממלכה החשמונאית, שהתפרקה לאחר 70 שנה בעקבות מאבק עקוב מדם בין הורקנוס לאריסטובולוס.
ההיסטוריה שלנו מוכיחה שאם נמשיך לשחות לבד, נעמוד עם הגב לתהום. האויב האמיתי לא נמצא בחוץ אלא בתוכנו – באגו, החומות שאנו בונים סביב עצמנו. רק בהכרת המאבקים הפנימיים הללו אנחנו יכולים ללמוד, להתאחד ולשרוד יחד.
כשנלמד לשחות כמו להקת דגים אחת, מתוך כבוד והתחשבות,
הכוח שיגיע מתוך האחדות שלנו יהיה בלתי ניתן לשבירה.
התיקון שלנו, כעם וכאנשים פרטיים, מתחיל מהבחירה להכניס אור, לתת יד ולהכיר בכך שאנחנו מחוברים זה לזה באוקיינוס הזה של החיים.
