"היה פיגוע ליד הבסיס שלי, שני חיילים נהרגו, הקצינה שלי התקשרה" פתאום ראיתי את הפנים של דיה ביתי הקטנה משנים את צבעם ללבן. מבט מבוהל מפוחד מבקש חיבוק, מבקש להרגיש ביטחון למצב המעורער אליו נקלעה הילדה. ואני #הפולניה_שבי לא ממש התחברה לסערה המתחוללת בתוך הלב של הילדה.
מנגנון "הגנה המשרת" אותי בעתות סכנה קפץ כמו טייס אוטומטי וניהל את ההתנהלות שלי. כפולניה עמוסה היו לי תוכניות מי פה עד הגלות להספיק לבצע את הסקדיול הדחוס שנקלעתי אליו, כי נקבע. לו רק הלב השומע היה יכול להרגיש את הלב המדבר. לו יכולתי להתחבר למצוקה של הילדה. במקום למטרות שהצבתי לעצמי: קניות בסופר, לחפש את הגבינה המתאימה, הבן צריך את הרכב להגיע למכללה.
עברה בקושי מחצית השעה מהרגע שבו יצאנו מניחום אבלים בביתם של קרובי משפחה מבוגרים שאיבדו את ביתם סיפור חיים עצוב, שזה לא הזמן להיכנס לפרטים. פגשנו שם את דודה בלה שלא התראינו מספר שנים. הגענו כשליחים של האור לנחם את האבלים, לצערנו פגשנו דחייה וניקור מדודה בלה על תרחישים שנשארו פתוחים מלפני אותם שנים.
ללא התראה מוקדמת קפץ לו האגו, לרגע רצה לברוח, שכח את המטרה שלשמה הוא בא. במקום שמחה קפץ אותו ניקור כוח הדחייה, שהעיב על כולנו באותה השנייה. "למה שאני אחייך או יפגין שימחה בעוד דודה בלה מקרינה לכל עבר שנאה? אני אשיב באותה מלחמה!" אותו שיח פנימי, מאבק מלחמת אגו אינפנטילית שמובילה להרס כל חלקה טובה, במקום בניה.
במבט לאחור לו רק חייכתי לדודה בלה, אפילו שיחקתי שאני מחייך.
לו כולנו היינו מחייכים האחד לשני במקום "להתעטף" ב שריון המקרין קרירות, ניקור ודחייה.
אם יכולנו להתחבר לחום שנרקם משפשוף הלבבות, במקום אותה שנאה.
איבדנו היום שני חיילים שני פרחים מהבסיס של דיה ועוד כמה פצועים. כמה עוד ילדים ונזקים נצטרך להתמודד כדי שנבין שנדרש מאיתנו לתקן את מערכות היחסים?!
לכולנו חיים מורכבים, לכולנו פצעים מדממים,
מה ידחוף אותנו לעשות טוב ולחייך לאחרים?
