איזה מזל ענק היה לי!
להורי היתה גלידריה. חלומו של כל ילד התגשם בחיי. הרגשתי כמו צ'ארלי בממלכת השוקולד.
הייתי בגיל 8 או 9 כאשר החלו ההכנות לפתיחת החנות לייצור גלידה, עוגות וקפה במרכז המסחרי החדש שנבנה בחולון. מסביב עדיין היה הכל רק חול וחול, אבל ההתרגשות שלי הייתה עצומה. סוף סוף התייחסו אלי כבוגר וקיבלתי הזדמנות לקחת חלק פעיל בהכנות. צבענו, סידרנו והנה החלום התגשם והעסק החל לפעול.
עד אז אמא גידלה אותנו כמעט לבדה. אבא עבד סביב השעון, מיום ראשון עד יום שישי ממש לפני כניסת השבת.
מהר מאוד, השתנתה המציאות היומיומית, וכשחלפו ההתלהבות וההתרגשות חסרונה של אמא בבית הורגש יותר ויותר. סבתא, שניסתה להחליף את מקומה, התעייפה לאחר זמן מה וחזרה לגור בביתה.
כך מצאנו, אחי הקטן ממני ואני, את עצמנו שעות רבות לבדנו ובמיוחד בלילות חדרה לליבנו תחושת בדידות מעיקה, ללא T.V ללא חברים. הרגשה שהתעצמה במיוחד בחופשים. כשבגרתי מעט
"שובצתי" לסידור עבודה בכל שבת בבוקר ובחופשים. חיי המשפחה סבבו סביב "החנות" כך קראנו לה.
אמנם, לאט לאט המצב הכספי השתפר. יכולנו להרשות לעצמנו הרבה ממה שנמנע מאיתנו בעבר אך ההורים שמרו תמיד על אורח חיים צנוע ומתון, מתוך תפיסת עולמם ורצונם שלא לעורר צרות עין וקנאה. מסיבה זו בחרו גם להישאר באותה סביבת מגורים.
כבר כנער החלטתי שחיי כבוגר יהיו שונים. ההוויה המשפחתית היתה תמיד בראש סדר העדיפויות שלי. נצמדתי לרצון להגשימה, ועמדתי על המשמר לעדן ולרכך את כל מצבי החיים בנסיון למנוע מילדיי מפחי נפש שחוויתי כילד.
לימים, כאשר התפרקה לצערי משפחתי, עקב גרושיי, השתדלתי בכל כוחי להעניק ביטחון ויציבות לילדיי ע״י נוכחותי הקבועה במיוחד בימים של הסדרי הראיה. לא היה שום כוח אחר שהצליח להפר את הבטחתי להם, עד שבגרו וגם היום אנחנו שומרים על מפגשי שישי אחת לשבועיים או ערבי חג.
כסף בא והולך אך נזקים רגשיים נשארים לכל החיים, מנהלים את חיינו מבוקר עד ליל. אני כל כך שמח על הזכות שניתנה לי, לאפשר לילדיי לגדול אחרת.
כשהיו צעירים בחרנו מסגרות מתאימות עבורם לשעות בהן נעדרנו מהבית ויצאנו לעבודה. חלק לא מבוטל מההכנסה הוקדש למימון גנים, צהרונים ובייביסיטר עד שבגרו.
לאחר שדרכנו נפרדנו, הרגשתי בעוצמה את אותו צורך לגונן עליהם מהלבד. הוצפה בי אותה טראומת נטישה מודחקת שחוויתי בילדותי.
להשיב לילדים ביטחון חום ואהבה
כולנו הרגשנו במשך שנים דחף פנימי מעין חוסר שקט, צורך בתנועה ללא הפוגה. יצאנו לעבודה, בילינו שעות בפקקים בשל עומסי תנועה כבדים. הסביבה בה חיינו נתנה לגיטימציה לאורח חיים זה. הוא נראה מאוד טבעי.
המצב בעשורים האחרונים הלך והוקצן. אמהות ואבות נוהגים לצאת מוקדם בבוקר לעבודתם ולשוב הביתה מאוחר. הילדים נשארים תחת השגחה כזו או אחרת ואנחנו מציעים להם פיצוי באופנים שלא נותנים מענה ממשי לצורך הבסיסי העיקרי שלהם לקבלת חום ואהבה מההורים. חלק גדול מהסבתות שעזרו בעבר בגידול הנכדים והעניקו אותו ביטחון חום ואהבה, עוברות היום, כמצוות הטרנד החברתי, לדיור מוגן.
עברנו יחד תקופה בת כשנה וחצי שהחזירה אותנו לבתים.
הלואי ולפני שאנו חוזרים בהמוננו לאורח החיים הקודם, נוכל לעצור לרגע ולחשוב. אולי אפשר להגן על נפשות הילדים ולשנות את הגישה?
שנים של טיפולים פסיכולוגים או אחרים, לא ימלאו את בקשת הלב הזועק ודורש בעוצמה הולכת וגוברת את הכוח שמנהל את העולם. כוח האהבה.
