הלב נצבט,
תחושה של כאב מוכר.
הבטחתי לעצמי, חיים הפעם אתה לא נפגע.

זה לא יכול להיות,
שוב אותו לופ…
הלב נסגר.
עוטף עצמו במין קונכיה קשיחה.
לא מראה כלום כלפי חוץ.
עייף כבר ממסע החיים,
שוב אכזבה.

ציפיתי ש…
נחשוב, נרגיש, נפעל כמו שאני מצפה!
כמו שאני רוצה שיהיה!
אך לדאבוני,
שוב אותה אכזבה.

זה תמיד בדיעבד,
שטויות כאלה.
שמובילות לחוסר אמון ביחסים, תחושת בגידה.
השורפת את הלב, מובילה אותי לסערת רגשות.
המוח מעבד את אותן רגשות פצועות,
מתייק אותן "במגירה מתאימה".
מדביק להן תוויות, הגדרות ושמות.
המסייעות לו בעתות משבר,
או כאשר עולה איזו סוגיה חדשה.

"חיים" האגו מצייר תמונה מעוותות.
מאשים, מבקר ושופט.
למעשה הוא מראה לי כמה רחוקה היא המטרה.

זו אותה #הפולניה_שבי.
זו שתמיד לא מרוצה, באה בטענות ומאשימה.

במקום לנצל את חלון ההזדמנות,
אותו חוסר הסכמה…
אותה מחלוקת,
כקרש קפיצה, למדרגה הבאה.

 

אוף,
לפעמים הייתי רוצה לעוף, להיות חופשי.
לחיות ב"עצמאות" מאותן רגשות, בלבולים, אכזבות,
מאותו חיים האגו או תקראו לו אותה פולניה.
המשבשים לי מצד אחד את המוח.
ומנגד מפתחים כלי הרגשה.

הם אלו הפוגעים בחברות שבקשר,
קשר שיכול לצמוח.
בים של אהבה חלוטה.