הלב נסגר.
כעס מוביל לריחוק, ניקור, דחייה,
אחרי זמן מה …
אדישות, נכון זה מוכר.
מנגנוני הגנה מקולקלים,
פגיעות מהעבר,
לסלוח אי אפשר…
כשהלב נסגר, אותו מנגנון הרסני,
קוראים לו אגו אכזר,
רואה רק את עצמו,
טיפוס מוגבל, כזה מוזר.
כשהלב נסגר, אט, אט פיח שחור עטף, סגר,
סתם את הלב.
הכל נמחק,
כלום לא נשמר,
כאילו לא היה שם עבר.
התעלות מעל,
תיקון הלב, זה שהפך ללב אבן שנשבר,
חמלה במקום שנאה.
מתעורר רצון חדש,
רצון לקרבה.
כשהלב נפתח, הלב מתרכך,
משפשוף הלבבות,
חום נוצר.
חיבוק, אפשר?
"חומרים לחים ללא גבולות הנפגשים האחד עם השני מתערבבים זה בזה ויוצרים מרקם חדש.
אך כאשר חומר לח נקרש ונעשה למוצק נעשה גבולו חזק ומוגן, שאם יפגוש בדבר מוצק שני הוא לא יכנס בגבולו"
(מתוך הקדמה לספר הזוהר)
