אני מכיר את התחושה הזאת היטב. מתוך מודעות, הקמתי "חומת מגן" כדי להגן על הנפש שלי, למנוע מהכאב לחדור ללב. זה מנגנון שצמח מתוך הצורך לשרוד רגעים קשים – תגובה כמעט אינסטינקטיבית שהלב מתקבץ, נסגר, והופך ללב "אבן". מבחוץ, אטום. מבפנים, רך ושברירי, מנסה בכל כוחו להגן על עצמו.

כמטפל ברפואה הוליסטית, למדתי לזהות את הדפוס הזה בתמציות פרחי באך. טיפוסים כמו Agrimony, שמסתירים כאב עמוק מאחורי מסכה של שמחה ואופטימיות. לא פעם זיהיתי את אותו הדפוס גם בי.

לאורך הזמן, הבחירה להישאר מאחורי החומה לא הייתה פשוטה. בכל פעם שראיתי כתבה או תמונה על החטופים והחטופות, הרגשתי איך מנגנון ההגנה מתעורר. העיניים חיפשו להסתכל הצידה, היד זפזפה לערוץ אחר. זה עבד – אבל הרגשתי גם איך אני בורח. הפחד מהכאב השתלט עליי, מאיים לפגוע בתפקוד היומיומי שלי.

השער לחיבור, ריפוי ועוצמה

השבוע, חבר טוב שלי יגאל שלח לי קישור לראיון בערוץ 14 – המגיש ינון מגל מראיין את ספיר כהן, חטופה שחזרה מהשבי. יגאל אמר לי: "תקשיב לה, זה מרגש עד דמעות."
אינסטינקטיבית, שוב קפץ מנגנון ההגנה: "לא עכשיו, זה ארוך מדי, אין לי כוח". אך הפעם קול פנימי אמר – תקשיב!

בסופו של דבר פתחתי את הסרטון. וכשספיר החלה לדבר, לא יכולתי להפסיק להקשיב. היא תיארה את המסע הרגשי שעברה לפני ה 7 באוקטובר, מהלך השבי, ואחרי השיבה הביתה. המילים ריגשו בקעו את החומות שהגנו על הלב שלא יחוש כאב.

אבל מה שהפתיע אותי באמת קרה דווקא אחרי הצפייה. הלכתי ברחוב וראיתי את תמונתה של אחת החטופות מודבקת על קיר. תמונה שראיתי, אך לא רציתי לראות עשרות פעמים לפני כן. הפעם לא הפניתי מבט. הפעם כאב חד פילח את הלב שלי, כאילו החומה נפרצה באחת. הרגשתי את הכאב במלוא עוצמתו.

ספיר נתנה לי השראה. היא בחרה לא לשקוע בכאב, אלא לגייס כוחות על-אנושיים כדי להעביר את המסר שלה הלאה. היא הוכיחה לי שאדם שמצליח להניח בצד את הכאב האישי כדי לעזור לאחרים, מגלה בתוכו כוחות אדירים. זהו חוק טבע – כשמחזקים אחרים, מתמלאים בכוחות מחודשים.
היום, אני כבר לא מפחד מכאב. אני מבין שהוא לא רק מקור לסבל, אלא גם שער לחיבור, לריפוי ולעוצמה.