היא הייתה עדיין נערה מתבגרת, מאחוריה שנים קשות שנצרבו בנשמה.
קרן האור בחייה היה אבא, שעמד איתן שם בשבילה.
זה כמה חודשים שאבא שיתף שיש כנס גדול בעיר תל אביב הגדולה.
אלפי אנשים מגיעים מקצות כל הארץ.
ועוד המון מחו"ל, נציגים רבים מיכל מדינה.
עמוק בפנים היא שמחה על יום חופש מבית הספר,
ובעיקר זמן איכות עם אבא שהיא מעריצה.
וכך קמה בבוקר כמו כל בוקר שבשגרה.
אבא החנה את הרכב, והם החלו לצעוד לכיוון גני התערוכה.
כמה רחוק היא התלוננה לאבא "אני כבר כל כך עייפה".
ממש לפני הפתח הרגישו בבת אחת אנרגיה שונה.
פתאום כמו נמלים חרוצות מאות אנשים זזים כאילו בלי סיבה.
כל אחד שונה מהאחר, וחלקם דיברו בשפה כזו מוזרה.
אבא הכיר לה סינים, כושים מאפריקה החמה.
דומאס מליטה ואלכס סבא חמוד מאלסקה הקפואה.
מלא חברים מרומניה הארץ שסבתא נולדה.
כל כמה צעדים הם עצרו בהתלהבות, כי אבא נורא התגאה.
"זו הבת שלי הקטנה" לכולם חיוך מאוזן לאוזן, לא הבינה על שום מה.
יואו כמה חברים יש לאבא, היא מאוד התפלאה.
בבית הוא לבד רק איתי, אחי ואחותי הגדולה.
בצהריים אבא אמר לה שיש ארוחה גדולה, וכך היה.
הדהימה אותה סעודה יחד עם אלפי אנשים.
כאילו כולם יושבים בבית ליד שולחן האוכל, בו מתכנסת כל המשפחה.
בתום הארוחה היא רגילה, שאבא הוא זה שמפנה את השולחן.
משהבחינה שכולם מורידים את מגש האוכל. החליטה שהיא משנה גישה.
מיד כמו קיבלה מכת חשמל,
התחילה להתרוצץ כמו אותן נמלים חרוצות, שראתה בכניסה.
בחריצות יוצאת דופן, אספה לאנשים מגשי האוכל בתום הארוחה.
תחושה חדשה נרקמה לה, התרגשות כזו שמעולם לא חוותה.
חום, אהבה, רגש נפרץ אחרי שנים שהיה כלוא בתוך ליבה.
נורא רצתה לחבק את כולם, אבל התביישה.
במקום כולם היה לה את אבא, שזכה למנות גדושות של אהבה.
אבא הבטיח עוגיות טובות כמו שאור המקסימה אוהבת בתום הארוחה.
וכך היה.
בחוץ כבר המתינו שולחנות קפה, תה ואין סוף עוגיות שוקולד ואפילו ריבה,
כמו בסרטים ובסיפורים מהאגדה.
אבא צירף אותה לצוות שמארגן את אותן פינות מתיקה.
וכך עד הערב דאגה במסירות שהסוכר, הקפה והעוגיות המדהימות,
לא יחסרו בפאצ'ישקה, מילה מוזרה ברוסית לסוג של קערה.
מאז אותה פעם זה הפך למסורת.
שנים היא מגיעה לאירוע המדהים הזה, בסוף פברואר כל שנה.
לפגוש חברים חדשים שהכירה: יהודית, שיינה, רינה ואפילו את לודה מרוסיה הקרה.
וגם לזכות בהזדמנות נוספת, לזמן איכות עם אבא שהיא כה מעריצה.
