נפגשנו בקפה לנדוור, בחרנו שולחן קיצוני שנוכל לשתף ולשמוע ללא רעש והפרעות אחד את השניה. דודה קלרה (אחות של אימי ז"ל) ממיאמי פלורידה החמה ואני נפגשנו לזמן איכות, שלא זכור לי שנים על גבי שנים שזה קרה. כאשר אנו נפגשים זה תמיד עם המשפחות והילדים. שיתפנו על מצב הילדים כמו שנהוג במפגשים מהסוג השלישי. צחקנו כאשר נזכרנו בחוויות משמחות שעברנו יחד בערגה לימים של פעם. נצבטו הלבבות כאשר נזכרנו בקרובים שלקחו חלק בחוויות שעברנו, היום הם כבר לא איתנו יחד בעולמנו זה. אחרי שהתעדכנו פניתי לדודה קלרה בשאלה שעניינה אותי זה זמן רב: "אתם מרגישים את האנטישמיות במיאמי העיר הגדולה?" 

"מרגישים אותה באוויר, זה מזעזע האיסלאם התחזק מאד. מרגישים את הנוכחות שלו במולים, ברחובות, בכל מקום. היום כל בית כנסת מחזיק מאבטחים בשכר. אחרי כמה נסיונות חוזרים ונשנים של מפגעים אנטישמיים. לפגוע פיזית במתפללים בשבתות וחגים בזמן התפילה." 

"אצלנו בבית הכנסת לפני זמן מה הבחנו בחשוד מסתובב לו מחוץ לבית הכנסת. הגברים יצאו החוצה והצליחו להשתלט עליו. הם כלאו אותו בשירותים עד צאת השבת. ורק אז הזמינו את המשטרה. ממש פחדנו נורא."

"חשבתם אולי יש פתרון להתדרדרות באנטישמיות לאחרונה?" שאלתי בעדינות. כן חשבנו, אך מי יודע מה התשובה. מה אתה חושב שאלה אותי הדודה? 

יחס מנוכר, שנאה, קינאה ודחייה הם שורש הבעיה 

הבעיה העיקרית היום היא יחס מנוכר, שינאה, קינאה, דחייה שנוצרים בינינו. היא היא שורש הבעיה! כל עוד כל היהודים ילחמו אחד בשני המצבים האנטישמיים יחריפו ויפגעו בנו בכל פינה, אמרתי. אנחנו עסוקים כל אחד מבוקר ועד ליל בניסיונות בלתי פוסקים למלא את עצמנו מאוכל, בגדים ועד טיסות לקצוות תבל. מנסים למלא תחושה ריקנות שלא מתמלאת נהפוך הוא רק גדלה. אתה צודק לא חשבתי על זה ענתה דודה קלרה.

כאשר התיישבנו בתחילת הפגישה קלטתי בזווית העין בשולחן לידינו שתי נשים. שתיהן במשקל עודף כל אחת עברה בכמה עשרות את ה 100 קילוגרמים. מפאת המשקל לא ניתן להעריך את גילן, לרגע היה נדמה שאולי זו אמא ובת. השולחן היה עמוס במאכלים מגרים לא היה מקום פנוי למשהו נוסף. חלפה לה אולי שעה היינו שקועים בשיחה כאשר לפתע את תשומת לבי הפעם הסבה צלחת ענקית של עוגות שמרים מגרות שנאכלו בשקיקה. הלב ממש נצבט, לא מהמראה החיצוני, ולא מכמות האוכל שנאכלה. אלה לאורך כל השעה הן לא החליפו מילה אחת עם השנייה. כמה קשה לראות אנשים יושבים אחד מול השני אוכלים ואוכלים מנסים למלא את אותו "חור" שחור בלב. אך נשארים זרים ומרוחקים כל אחד לכוד בקופסה שלו, לא מתקשר עם הקופסה השנייה. 

דיברנו דודה קלרה ואני על אנטישמיות על ניכור בין יהודים, ישראלים שירדו שם במיאמי פלורידה החמה והרחוקה. ומה קורה כאן בינינו ישראל של היום קפה לנדוור ממש במרכז המדינה. הניכור הריחוק איפה אותו חום, אָיֵּה אותה האהבה? 

לאן היא נעלמה?