תולעת שנולדה בתוך צנון יושבת שם וחושבת 🤔, שכל העולם הוא כל כך קטן, מר וחשוך כמידת הצנון שנולדה בו.
אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמידת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!
ילדות עשוקה
מגיל מאוד צעיר חיפשתי את הדבר, שלא יכולתי לשים עליו את האצבע, ויוביל אותי להבין מה חסר לי בחיים. יכולתי להמשיך להתבוסס במיץ של עצמי ולהאשים את ההורים או האנשים שפגעו בי. או לשנות גישה ולהבין שהכול מכוון ומדויק ומוליך בדיוק למקום בו אני נמצא היום. אפשר לומר שהצלחתי להגשים חלומות רבים. אפילו "כבשתי" יעדים רבים בארץ ובעולם בעברי.
כגודל ההצלחות כך חוויתי גם תהומות, תחושת כזו שמרוקנת את כל החשקים והמאוויים.
לחרדתי, כשעולמי הצר החל להתנפץ ולא נשאר לי אפילו קצה חוט להיאחז בו, חיפשתי ביטחון, יציבות. רציתי להחזיר את הגלגל לאחור, לאותה תחושת מלאות אך היא כבר נעלמה כלא הייתה. עמדתי מחוץ לסיפור חיי, די דומה לאותה תולעת מהקדמה לספר הזוהר, שחייה את חייה ולא מודעת לכך שבעצם היא קיימת כפרט קטנטן בתוך עולם ומלואו.
כאשר משתחררים מהכבלים ומתעלים מעל פרדיגמות ישנות שאינן נכונות עוד, אותם תעתועי האגו, בוקעים את "קליפת הצנון". פתאום אפשר להרגיש עולם חדש על בסיסה של אותה גישה מרה ואבודה "צנון המר".
זה כמו לטוס לירח, לחצות את האטמוספירה, פתאום לחוש את החלל ועדיין להיות מחוברים לכדור הארץ.
הלב מגיב כמו גולם שהיה רדום המון זמן. הרגשתי התעוררות מופלאה ממלאה את אותו מקום חשוך ואפל.
חוויתי רגע מופלא בו קיבלתי אישור סופי שאכן זה לא היה דיכאון או איזו כפיות טובה על כל הטוב שהיה בחיינו. אלא צמיחה לאפשרות חדשה, מדויקת יותר, המאפשרת התמצאות ומעניקה תחושת ביטחון שהגענו למקום הנכון.
בוקעים את "קליפת הצנון"
בוקעים את "קליפת הצנון"
כך נפגשתי עם חכמת הקבלה.. בהתחלה רציתי לבלוע כל פיסת מידע, במרץ והתלהבות עצומה. הרגשה מיוחדת כל כך, שלפניי אפשרות לכבוש לי דרך חדשה. תחושה שאין גבול ליכולת לספוג והלב האטום נפתח לרווחה. למדתי לשנות גישה ומהאני האגוצנטרי לחשוב לאנחנו קבוצה. התפתחה בי ההבנה שאם אפתח לסביבה במקום לשקוע "בצנון המר" ברדיפה מתמדת אחרי "הזנב" של עצמי. אם אצור שינוי וגישה מיטיבה לסביבה. יהיה זה המפתח לגילוי אותם תסכולים ותחילת הדרך למילוי הבור שבלבי בחום ואהבה.
התולעת, שנולדה תוך הצנון.
והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון, שהיא נולדה בו.
אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמידת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר". אות מ')
