פתאום החלו רעידות מוזרות, שכנעתי את עצמי בשניות הראשונות שהכביש מחורץ. ממשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים מתחיל להבין שמשהו ברכב לא תקין. ההגה סוחב שמאלה. למוד ניסיון, קלטתי שהגלגל נקרע ואני למעשה נוסע על הג'נט.
עצרתי בצד בלית ברירה. קטע הכביש ללא שוליים, נצמדתי לאי הפרדה בין שני כבישים סואנים בכביש 4.
לקח לי אולי 5 דקות להצליח לצאת מהרכב, לראות שאכן זה הצמיג. הרגשת חוסר אונים בעולם כאילו נחרב.

מגיל צעיר אבא ודוד שמוליק היו מסייעים בכל מה שהיה קשור לטיפול ותקלות ברכבים. עד היום כל תקלה מחזירה אותי לאותו ילד חסר אונים הפונה לאבא – "עזור לי" בבקשה.
עברו עוד כמה דקות הבנתי שאני לבד לא יכול להחליף גלגל שמאלי הפונה למרכז כביש ראשי. אף אחד לא עוצר כולם טסים במהירות גבוה. גם אני לא הייתי עוצר למישהו בסיטואציה דומה. טוב נו כי אני לא מבין הרבה. מה יועיל אם אני יעצור ואין לי קישורים לסייע למצב.

התקשרתי לדולב הבן שלי שיבוא לעמוד מאחורי הרכב שלי כדי לחסום את הנתיב. כדי שנוכל להחליף את הגלגל המפונצ'ר. "אבא אני כבר מגיע שלח לי מיקום מדויק".
סבלנות לא הייתה לי הצלחתי לחלץ את עצמי מהרכב עמדתי בשמש חסר אונים. מזל שהייתי מחובר לזום עם החברים, איזנו את המצב הרגשי.

מדי פעם קפצו פחדים וחרדות שלא יקרה משהו לילד חס ושלום. זה החזיר אותי 15 שנים אחורה. יום שישי בערב יצא ג'קי חבר מהישוב לעזור לבן שלו שנתקע עם תקר בגלגל. ולא שב הביתה. משאית פגעה והרגה אותו במקום.
40 דקות בשמש הזום נגמר השעה 13:00 כמו במטה קסם.

תוך כמה דקות הגלגל הוחלף

דולב הגיע ונעמד מאחורי, כמה דקות אחריו ניידת משטרה שסימנתי לה לפני כן לעזרה נעמדה אחריו. משאית גדולה חלפה לפני ונעצרה קדימה. השוטר עם חצי חיוך לבבי שהבין מה התקלה ביקש שאסע לאט לאט לכיוון המשאית. "השוליים שם רחבים ואפשר להחליף את הגלגל".
עדיין לא קלטתי את הסיטואציה. אני נוסע לאט, דולב עוקף אותי, מאחורי ניידת משטרה ולפני משאית חונה.
נעמדתי כפי שנתבקשתי מהשוטר. מהמשאית בחור גדול ממדים עם חיוך ניגש לרכב שלי. "מהר איפה הגלגל ספר?" המשטרה הגנה מאחור שרכב לא יפגע בעט החלפת הגלגל. השוטר החמוד הרגיע אותי "קראתי לו הוא מ "ארגון ידידים". תוך כמה דקות הגלגל הוחלף, "יאללה תוריד את הג'ק" פנה הבחור לדולב ורתם אותו לעזרה.

ואני, אני עומד דומע מהתרגשות. ממלמל זה לא יאומן. איזו תחושה נפלאה שיש לנו אנשים כאלה במדינה.
השוטר נפרד בלחיצת יד וחיוך לבבי, כמו כן הבחור המדהים "מידידים", נפרדנו בחיבוק דולב ואני.
משם ישר לפנצ'ריה. גם שם זכיתי לשירות מבחור מדהים.
בשעה 14:00 כבר הגעתי הביתה מאחורי כל ההזיה כאילו כלום לא קרה.

תודה למי שמנהל לנו את המציאות.
בדיעבד היה שווה לעמוד 40 דקות בשמש ואח"כ לחוות אהבה, תמיכה ועזרה מאנשים טובים במדינה שלנו.
בבקשה, שרק נדע לשמור על אווירת החיבור, היחד, הלבביות גם אחרי המלחמה.