אתם מכירים את זה שאתם נכנסים לרכב בחופזה. צריכים להקפיץ הילדים, פגישת עסקים, עבודה או כל סיטואציה אחרת מלחיצה.
מגעים לרכב אחרי 8000 מצבים כאילו זה עתה סיימתם ריצת מרתון.

פותחים את הרכב עם השלט לכאורה הכל נראה תקין.
פותחים את דלת הנהג.
מקישים את הקוד הסודי במהירות.
מסובבים ימינה את הסוויץ'.
ואז נשמע קול כזה שהמנוסים שבינינו היו מעדיפים לא לשמוע, בטח לא בתזמון הנ"ל.
רעש מוזר נשמע כמו שיעול של זקן שמעשן שתיים שלוש חפיסות סיגריות ביום לאורך עשרות שנים.
טוב אולי זה רק נדמה לי ש…
ניסיון נוסף ואז כבר הזקן אפילו גם הוא כבר לא משתעל.
קלקלקל וזהו…

כאילו הורידו את השלטר במהירות 100 קמ"ש.
התגובה האינסטנקטיבית אצלי במצבים כאלה חוסר אונים, הרגשה שהעולם נחרב.
מייאוש מתחלף הרשימו לכעס וצעקה לשחרור הצ'אקרות שנחסמו.
מכת קראטה על ההגה מסייעת אף היא לתסכול ושברון הלב.
קללה עסיסית באנגלית, נשמע הרבה יותר קול.
הכאב ביד, הכאב בגרון מחזירים אותנו לכאב שבלב,
מנערים ומטלטלים עד הזרת ברגל השמאלית.
בדקות הראשונות לא ניתן לחשוב שאולי אפשר גם אחרת.
המוח מתחיל לרוץ לכל הכיוונים מחפש פתרון מהיר כדי לשוב לתוכנית המקורית לנקודת העצירה בה היינו ריצה,במהירות 100 קמ"ש, ילדים, פגישה להגיע לעבודה. .

אז מה עושים?
פונים למגירת ההרגלים המוטבעים, אצלי זה דוד שמוליק. דוד שמוליק שנים פותר לנו במשפחה ולכל אחד שיפנה אליו תקלות מכניות ברכבים ברוגע ושמחה. דוד שמוליק נשמה שנורא אוהבת לעזור, משהו נדיר כזה. תמיד קינאתי ביכולת זו.

ניסיתי פתרונות אחרים לא נעים לי להטריד, השעה מאוחרת קצת, הסיטואציה, האגו…
אך רצה הגורל אחרת שאשוב להעזר בדוד שמוליק.

רציתי שינוי קיבלתי שינוי.
מה נשמע חננצ'יק… איך הילדים…?
דוד שמוליק במקום לקשור קצוות כהרגלו בקודש הפעם הפנה אותי לששון.
ששון החליף לבת שלי מצבר לפני… כך וכך?! שאלתי אמרתי.
כן נכון ענה דוד שמוליק.
תתקשר אליו תומר לו "שמוליק היפנה אותך והכל יהיה בסדר".
מילת הקסם "הכול יהיה בסדר" זה בדיוק מה שאני זקוק לשמוע תמיד בסיטואציות מעין אלה, ואז אני נרגע.

וכך היה התקשרתי לששון מצברים מהקו השני ענה קול מרגיע ושלו, שלום.
אתה זוכר ש… דוד שמוליק הפנה אותי…
בטח ענה לי ששון. הכל בסדר רק תבדוק לי את סוג המצבר והכל יסתדר.

בכל פעם אני מתפעל מהטכנולוגיה היום שהופכת את החיים לכל כך פשוטים.
"צלם לי את המצבר ותעביר תמונה בווצאפ".
איפה פעם היה מצלמה וואצאפ היינו צריכים לדחוף את הרכב בירידה כדי להדליק אותו.
במקרה הטוב הצלחנו. אם לא תמיד היה מישהו בסביבה שהשאיל כבלים להתנעה, וגם עזר בהתנעה.
כבלים אז עלו כמו חצי משכורת חודשית.
אבל פעם גם חיינו אחרת כמו משפחה אחת גדולה. פניתה לשכן/אדם ברחוב ברור היה שתקבלו עזרה.

היום זה עידן אחר!
"סליחה אפשר להעזר בך לשנייה"? פניתי בתחנונים לשכן שיעזור לי עם הנייד להעיר המצבר ש ששון ביקש תמונה, בחניון היה חשוך נורא. "יתקלקלו לי מוצרי החלב" ענה, ואני נעלבתי נורא. מה כבר ביקשתי פנס שאף הוא היום כפתור לחיץ בנייד. לעומת תגובה מרגשת של שכנה שנפגשנו במעלית לראשונה, קלטה את המצוקה שנקלענו והציע מיוזמתה להקפיץ את הילדה.

התמונה נשלחה בווצאפ, ששון שב במהרה, תאמנו זמן הגעה,
אפילו הצלחתי כמתוכנן להגיע לפגישה בזמן.
ששון עמד בזמנים, תוך 5 דקות הוציא מצבר מהרכב שהישבן שלו כימאט נגע ושפשף את הכביש ממשקל המצברים בתא המטען. חיוך, רוגע, שלווה ולא שכח את משפט המחץ "הכל יהיה בסדר". כמו רופא מקצועי חיבר פה חוט אדום ושם חוט שחור, ביקש שהתניע וזהו זה נגמר. כל הסיפור שייך כבר לעבר.

איזה שירות! איזו אדיבות! יש הרבה מה ללמוד מששון מצברים.

קולגה למקצוע – פסיכולוג מקצועי לשלווה ורוגע בזמני לחץ.
זה החזיר אותי אי שם לתחילת שנות ה 90 מלחמת המפרץ, לנחמן שי "המרגיע הלאומי".

פעם חיינו אחרת היה לנו אכפת האחד מהשני.
לו ניתן היה לשוב לאותם הזמנים,
בהם הרגשנו משפחה אחת מאוחדת ומחוברת.
החיים היו שונים.
אומרים החברים שהיינו כך אור לגויים.